» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים באוקטובר 2012       חזור

שיר, עיר
מאת: לאה גולדברג

ההוצאה: אבן חושן בספר מופיע צרור שירים גנוזים של לאה גולדברג שלא פורסמו עד כה ונמצאו כתובים בתוך ספר חיתוכי עץ של פרנץ מזרל. וכפי שכתב גדעון טיקוצקי באחרית דבר מקיפה ומרחיבת דעת: "הספר הגיע אליה בצעירותה והילך עליה קסם" . לצד השירים, שזה להם פרסום ראשון מאז שנות השלושים, מועד כתיבתם המשוער - מופיעים גם צילומי השירים בכתב ידה וגם חיתוכי העץ של מזרל שבהשראתם כתבה גולדברג את השירים. בעשורים הראשונים של המאה הקודמת היו חיתוכי העץ האקספרסיביים של האמן הפלמי פרנץ מזרל (Masereel) פופולריים מאוד ברחבי אירופה. בתודעתם של בני הדור נתפסו יצירותיו כביטוי ממצה ונאמן של רוח הזמן. "אילו דבר לא היה שורד מעולמנו", כתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צוויג, "לא ספרים, לא אנדרטאות, לא תצלומים ולא מסמכים, ולא היה נשאר דבר זולת חיתוכי העץ של שיצר מזרל במשך עשר שנים, יכול היה כל אדם לשחזר נאמנה את תקופתנו על פי חיתוכי העץ שלו לבדם".

ספר ובו חיתוכי העץ הגיע לידי לאה גולדברג בצעירותה, והיא כתבה בהשראתם, כנראה בשנות לימודיה בגרמניה (טרם עלייתה ארצה, בשנת 1935), שירים אחדים, שהם מראשוני שיריה הבשלים.

שירים אלה ייחודיים בין השאר משום האקפרזיס שבהם, כלומר בניסיונם לעבד יצירת אמנות פלסטית במילים, כך מפגיש הספר את קוראיו עם ביכורי יצירתה של לאה גולדברג, עם יצירותיו הידועות של מזרל ועם האקלים הרוחני שבו יצרו השניים, של אירופה בין שתי מלחמות העולם.

את הספר איתר רפאל ויזר מן הספריה הלאומית. הוא יראה אור במהדורה ביבליופילית מיוחדת מודפסת בבֶּלֶט ובמהדורה רגילה, בעריכת גדעון טיקוצקי, חוקר יצירתה של גולדברג שגם הוסיף אחרית דבר.

בקפה

בְּלוֹרִיּוֹת, כּוֹבָעִים, מִגְבָּעוֹת,
וְיָדַיִם, יָדַיִם, יָדַיִם...
וְהַכְּרַךְ בַּחַלּוֹן לֹא יָדַע אִם
פֹּה מֵתוֹת הַשָּׁעוֹת הַבָּאוֹת.

וְהַכְּרַךְ עוֹד אוֹהֵב וְנוֹצֵר
יְגוֹנוֹ שֶׁל חֶדֶר אַחֵר:
קֶרֶן אוֹר בּוֹ הִשְׁלִיכָה חַכָּה
עַל פַּלְגֵי חֲלוֹמוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד
וְאִשָּׁה עֲיֵפָה מוּל הַדֶּלֶת
מְחַכָּה, מְחַכָּה, מְחַכָּה...

וּפֹה הוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵחַ
אֶת זוֹ שֶׁהוּא כֹּה זוֹכֵר,
וְרוֹצֶה לִהְיוֹת אוֹרֵחַ
שֶׁל עַצְמוֹ וְשֶׁל כָּל אַחֵר.

אַךְ אֶחָד מִמּוּלוֹ יוֹדֵעַ
מַה נּוֹצֵר בַּלֵּילוֹת הַכְּרַךְ
וּבוּזוֹ פָּתַר לְמַפְרֵעַ,
שֶׁהַחֶדֶר הַ ה וּ א לֹא נִשְׁכַּח.

לצייר במילים | אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי

הספרות והציור אינם היינו הך. כי כל האמנויות הולכות למקום אחד, אך לכל אמנות דרך ביטוי מִשלהּ. ורק דבר אחד חשוב ועיקר הוא באלה: כי באותן הדרכים השונות של הביטוי, באותן הזוויות השונות של ראיית העולם ושמיעתו הנקראות בשמות רבים – המוזיקה, האדריכלות, הספרות, הציור – משתקף תמיד אותו העולם עצמו, אותו הזמן עצמו. ביצירות גדולות וקטנות, אם אינן זיוף, אם אינן חיקוי, אם נובעות הן מרגש אמיתי, מהרגשת דברים ממשית, נמצא תמיד את הד התקופה.
                                                                                     לאה גולדברג, 1942

בין שתי מלחמות העולם דָּרַך כוכבו של אמן בלגי צעיר. סגנונו הייחודי ניכר לעין כבר במבט ראשון: על פי רוב היו אלה חיתוכי עץ שתיארו את הוויית הכרך, דוגמת נחילי הפועלים הארוכים הזורמים מהמפעלים ומסדנאות היזע בתום יום עבודה; אדם משקיף בחלון אל ים המגדלים האנונימיים, שבהם נרמז צריח כנסייה אחד לנחמה; המולה ושאון בתחנת הרכבת; זוג אוהבים צעיר על שפת נהר, בין נצנוצי פנסים, ובמרחק-מה אדם מבוגר, שהמראה הזה הוא לזרא לו. כך, בכרך שאין לו שם והוא בבואת כל הכרכים שבעולם, תיאר פרנץ מָזָרֵל (1889-1972) את מאבקו הצנוע של האדם הכמֵהַּ לחום ולאנושיות.

יצירות אלה ואחרות הפכו פופולריות מאוד, ובייחוד זכה אז לתפוצה עצומה ספר השעות שלי (Mein Stundenbuch, 1919). היה זה למעשה אחד הרומנים הגרפיים הראשונים, אם לא הראשון שבהם: מאה שישים וחמישה הדפסי העץ הקטנים שבספר (ואף לא מילה אחת) תיארו את דרכו של אדם צעיר אל המטרופולין ובה עצמה, את נסיונותיו השונים להתגבר על הניכור ואת מותו בטרם עת.

הספר ביטא באופן גרפי אקלים רוחני שרווח בתרבות מערב ומרכז אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה, וזאת באמצעות טכניקה עתיקה – חיתוך העץ (Holzschnitt); אך את מקום הקווים המדויקים והמפורטים שבחיתוכי העץ של רמברנדט, את מקום גוני האפור שפיתח ושִכלל דירֶר, תפסו כאן משטחי שחור-לבן, שהפכו סימן-היכר של מזרל. אלה נוצרו, אגב, מחמת אילוצים מאילוצים שונים: המהירות שבה נדרש האמן להעמיד חיתוכי עץ לכתבי עת ולעיתונים בימי מחאתו נגד מלחמת העולם הראשונה, רצונו להביע את השקפתו במבע חד ומובן, נייר ההכנה שאיכותו היתה גרועה, כל אלה הובילו אותו ליצור את רישומי ההכנה לחיתוך במכחול עבה ובדְיוֹת ("דיו סינית", "דיו הודית") – מעין "טוּש" במונחינו.

סגנון מובחן זה, בצורתו ובנושאיו, זוהה עד מהרה בלעדית עם מזרל והתקבע בתודעתם של בני הדור, וּודאי גם של צאצאיהם, כביטוי ממצה ונאמן של רוח הזמן. "אילו דבר לא היה שורד מעולמנו", כתב הסופר האוסטרי-היהודי שטפן צווייג, "לא ספרים, לא אנדרטאות, לא תצלומים ולא מסמכים, ולא היה נשאר דבר זולת חיתוכי העץ שיצר מזרל במשך עשר שנים, יכול היה כל אדם לשחזר נאמנה את תקופתנו על פי חיתוכי העץ שלו לבדם.

כיצד נהגו האנשים לחיות סמוך לשנות העשרים של המאה, כיצד נהגנו להתלבש; יכול היה כל אדם לחוות את כל אימי המלחמה בחזית ובעורף, על כל כלי הנשק השטניים וצורותיהם הגרוטסקיות; יכול היה כל אדם לחוות את הבורסות והמכונות ורציפי הרכבת והספינות, המגדלים, האופנות, האנשים, אפילו את הטיפוסים עצמם, ומעבר לכך – את הרוח המסוכנת למדי ואת הגאונות; את נשמת הקצב של זמננו, רק על פי הדפסיו".

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

שיר, עיר - לאה גולדברג