» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בדצמבר 2013       חזור

את לא מתה
מאת: קתרין שמידט
Du Stirbst Nicht - Kathrin Schmid

ההוצאה: מטר הוצאה לאור אשה מתעוררת מתרדמת בבית חולים, ללא יכולת תנועה ודיבור. הקולות מגיעים אליה כמתוך ערפל. היא אינה מזהה את הדמויות סביבה ואף לא יודעת מי היא עצמה. חייה של הגיבורה המתחילים כמעט מאפס, באמצע החיים שהם כמעט נטולי חיים. לאט-לאט היא מצליחה לשחזר את חייה כפי שהיו לפני האשפוז, ערב גירושים צפויים. בעלה עזב אותה לטובת אשה אחרת, היא ניהלה פרשת אהבים עם אשה אחרת, גבר מזרח גרמני ששינה את מינו, אב לשני ילדים שנהפך לאֵם. ילדיה ובעלה ההמומים מהאסון שפקד אותה, לוקחים חלק בשיקום האִטי: מרקם עדין והחלטי של מסע עיקש בחזרה אל המקום שהיתה בו ואל מי שהיתה. רק בסוף הספר המרגש והמרתק הזה מתבהרות הנסיבות והסיבות למכה שניחתה עליה.

את לא מתה הוא רומן מרתק על זהות אנושית, על שפה ותודעה, נאמנות, מגדר, אך בראש ובראשונה: זהו ספר על המאבק להחלמה בתנאי פתיחה הרסניים, שאינם אלא מבוא לשחזור הריסות חייה של הגיבורה.

את לא מתה זכה בפרס הספרות הגרמנית והזניק את קתרין שמידט, הסופרת ילידת מזרח גרמניה, אל צמרת העשייה הספרותית של גרמניה המודרנית.

את לא מתה מאת קתרין שמידט בהוצאת מטר, מגרמנית: מיכאל דק, 292 עמודים.

את לא מתה | קתרין שמידט

מצמוצי עיניים או: IN THE TWINKLING OF AN EYE
מקרקשים סביבה. כשאחותה התחתנה הניחה אמה את סכו"ם הכסף בקערת פח, על רדיד אלומיניום. על זה שפכה מי מלח חמים. הכלים הנקיים הוצאו לאחר זמן מה מן הקערה ויובשו: בדיוק כזה נשמע הקרקוש. מי מתחתן? היא מנסה לפקוח את העיניים. לא הולך. יותר מאשר לפקוח את העיניים היא לא מנסה. אמנם בצמצום אבל היא מצליחה לשמוע בבירור רב את קולה של אמה. אהה, אז זה בכל זאת הסכו"ם! מה אומרת אמה?

יד ימין קרה הרבה יותר מיד שמאל, היא אומרת, כך גם רגל שמאל.

למה יש לאמא יד ימין קרה, היא שואלת את עצמה. היא נאלצת לחייך כשהיא מדמיינת שהיא בוחנת את חום רגליה.

היא צוחקת! אומרת אמה.
היא רק מעווה את פניה.

האם אביה אמר את זה? ועוד איך, בלי ספק היה זה קולו של אביה! עכשיו היא ממש רוצה לפקוח את העיניים. מה יש לה לחפש במטבח של הוריה, מקום שמקרקשים בסכו"ם ובודקים את חום הידיים והרגליים ושבו אינה יכולה לפקוח את עיניה.

Oh, where do you come from? From London?
את זה היא אמרה לבתה. האם אכן אמרה? עין אחת היא יכולה לפקוח. היא עושה זאת. הילדה היא בת ארבע־עשרה והיום נסעה לאנגליה, לטיול לרכישת השפה. למה היא שוב כאן? היא מתייפחת. מסיבה כלשהי היא מתייפחת. בגלל זה גם רצתה ללמוד אנגלית, כדי לשפר לה את מצב הרוח. נראה ששום דבר לא מצליח לשמח אותה. הילדה מודאגת. מה מדאיג אותה? את מי היא יכולה לשאול? המבט נודד. הנה! ליד הבת עומד בעלה. My husband , היא אומרת. על זה יש לקוות שיהיו צחוקים...

כלום.

לפחות הבעל מחייך. ככל שהיא מרבה להביט בו כך נראה לה חיוכו מוזר יותר. תלוי בין עצמות הלחיים כמו מלפפון כבוש במלח. Salt cucumber , היא אומרת.

יש דבר כזה בכלל באנגלית?

...נולדה ב־ 3.12.1972 , מתגוררת בהיקֶלהוֹבֶן...
רגע! זאת לא היא! למה היא לא יכולה לצעוק את זה בקול, כמו שהיתה רוצה? לעזאזל, זה חייב להצליח!

תירגעי שם, אל תתרגשי כל כך, הרי מיד נגיע אלייך!
מי אמר את זה? האיש הצעיר שם? היא יכולה, כך נדמה לה, לפקוח את שתי העיניים בו זמנית. קצת קשה לה. נראה שמשהו מונח על העפעפיים. האיש הצעיר מחייך, אבל זה לא מרגיע אותה כלל.

זו הרי לא היא! היא מבוגרת בארבע־עשרה שנה ולא גרה בהיקלהובן! I don't… I don't...
למה היא לא מצליחה להשלים את המשפט? עכשיו האיש הצעיר אומר לגברים האחרים בחלוקים הכחולים שמאז שהיא מתעוררת מפעם לפעם, זה נשמע כמעט כאילו היא מנסה להגיד משהו באנגלית. הגברים צוחקים. היא מחפשת אישה. מאחורי הגברים עומדת אחת, אבל היא נראית עסוקה במשהו.

אחד הגברים רוכן מעליה.
את שומעת אותי?
היא הרי לא תגיד לו אם היא שומעת אותו. שימשיך לשאוג לו בנחת.
העיניים נעצמות.

את הקול הזה היא מכירה. זו אינגה. נראה שהביאה איתה מישהו. את יכולה בשקט להיכנס! אומר קול בס. אבל מיד נשמעים רעשי נפילה ואחריהם צחוק של שמחה לאיד. למה היא לא יכולה לפקוח את העיניים! היא חייבת לברר לעצמה מה בעצם קרה פה.

החברה שלה אינגה רצתה לבקר אצלה, עודדו אותה להיכנס, אבל מאחורי הדלת יש כנראה בור עמוק. הם נפלו פנימה. היא לא רגועה. האם היא בכלל שוכבת? למה? בלא הצלחה היא מנסה להרים זרועות, רגליים או ראש. היא מבחינה שזה הופך אותה לעוד פחות רגועה. מה קרה לחברה שאת קולה הרי שמעה בבהירות כזו? אהה, הנה היא, מובן שהיא מתרגשת. בטח לא היה קל להיחלץ מהבור, מה? את יכולה בשקט להיכנס! אומר קול הבס.

לאחר זמן מה היא מתפלאת, איפה אינגה? לא יכול להיות שהיא נפלה שוב אל תוך הבור?

היא נוסעת! היא נדמית לעצמה כמו הילדון הקטן מהאגדות שהפליג אל הירח במיטתו. גברת ילדונת קטנה. זה יפה. שיימשך ככה תמיד. רק האור מסנוור. בעצם היא היתה צריכה לדעת שהירח בהיר כל כך מקרוב. אבל מעולם לא חשבה על כך קודם.

היא נוסעת.
היא נוסעת!

היא שוב מצליחה לפקוח עין. איזה מזל, הנה אישה! זו מחייכת ונראה שהיא נוסעת לצדה, פלג גופה העליון זקוף, בניגוד לשלה. היא רוצה להגיד לה שתשכב גם. כל כך יפה לנסוע כך. יש לה משהו בפה. היא כלל לא יכולה לסגור את הפה.

היא רוצה לשאול את האישה מה תקוע לה שם בפה, אבל האישה נוטלת את זרועה בידה ומחברת אותה לצינור. רשת תקשורת? באמצעותה מכוונים אותה מרחוק? בשם שמים, הפחד. היא רוצה להתגונן אבל העין נטרקת.

עצם הגולגולת מוסרת. רובוט חותך בזהירות דסקית בשר אדומת דם. דרוש כאן תחליף. לכן רוצה הרובוט לשים במקומה דסקית אבן תכלכלה יפהפייה. רגע, איך קוראים לאבן הזו? לא עולה בדעתה. לבתה יש דסקית אבן כזו, היא אבחנה אותה כזיוף, כי היא צבועה. אהה, אז כנראה מדובר כאן במשהו אחר.

הרובוט הרי לא יתחב לה אל תוך הראש משהו מזויף. כשדסקית האבן בפנים, מחשיך שוב מה שהיה קודם בהיר להרגיז. שעת הדמדומים. היא מספיקה עוד לראות מעליה צינור דק, ארוך ומתנועע. לאן הוא הולך? מנין הוא בא? חבל שהיא אינה יכולה להניע את הראש, היא פשוט לא מסוגלת לעקוב אחרי הצינור. נוזל חום־אדום כהה מתקדם בצינור, טיפות גועשות.

זה כמה זמן מסתובבת סביבה איזו אישה צעירה וקולנית. היא מדברת ללא הרף. עם מי היא מדברת כל כך הרבה? יש כאן עוד מישהו? היא הרי לא מסוגלת להזיז את הראש, נכון... אין ברירה, עכשיו היא ממש חייבת לפקוח את העיניים, כי משהו משתנה פה, מיישרים אותה, מרימים אותה, מושיבים אותה. יש לה בחילה. היא בוודאי אכלה משהו משונה.

שטף המילים של האישה הולך ומתקרב אליה.
...את שומעת אותי, הלנֶה? קשה לדעת, מה? מכל מקום, אנחנו צריכים להתחיל להושיב אותך יותר ויותר בתנוחה אנכית. זה היה הניסיון הראשון היום, את שומעת? את שומעת? אני חושבת שהיא שומעת...

האם הדיבורים האלה היו מכוונים אליה? היא לא יודעת. רוצה לישון. היא מצליחה.

מוזר, היא חושבת שקוראים לה הלנה.

מה מחזיק האיש הזה ביד? זה נראה כמו קוצב הלב שלה. אכן, הוא מחזיק אותו לנגד עיניה ואומר שסוף־סוף הם מצאו והוציאו אותו. למה הם מוציאים לה את קוצב הלב? היא לא מצליחה לבטא את השאלה. האיש צוחק, מסתיר מאחורי ידו גיחוך של שמחה לאיד, הוא אוחז בה, אוחז בפעימות לבה. היא חייבת להתגונן. רק לא להירדם. בטוח שמסיקים בלילה, כי אמש היה כל כך חם עד שחשבה שבוער. ודאי הסירו את קוצב הלב שלה כי היא היחידה שנותרה בחיים וזה הפתיע אותם!

מי שיש לו קוצב כזה, לבו פועם ופועם גם כשהגוף כבר בעולם הבא. כולם מחייכים אלייך כאן בחביבות כזו, אבל בעצם מדובר באגודת רוצחים, לרצוח אותך הם רוצים, כמו את כל השאר, היא חייבת לספר זאת לבעלה. הוא ודאי יגיע עוד לפני רדת הלילה. איפה היא בעצם? היא כבר מצליחה להחזיק את העיניים פקוחות זמן ארוך למדי, אבל היכן היא נמצאת, זה פשוט לא מתחוור לה.

אלה בטח שוב ההורים שלה! היא רוצה להתיישב, לשאול מי התחתן. למה יש לך יד ימין קרה, אמא? זה לא הולך. לא להתיישב ולא לשאול.

להתאושש.
לחשוק שפתיים. לפקוח עיניים.

אכן באמת, אלו ההורים שלה! אביה נראה כמו אז, כשאחותה דהרה על הגלגיליות במורד הר גייסנברג. כמה זמן עבר מאז? היא מחשבת. עכשיו 2002 . אחותה נולדה ב־ 1961 והיתה בערך בת שש בעת סיור הגלגיליות. כלומר 1967 . זאת אומרת שלושים וחמש שנה.

כל כך מזמן! למה נחקק בזיכרונה איך נראה האב? אבא'לה, אל תהיה עצוב! כך לחשה אז, והוא חיבק אותה בעוז ובכה משמחה כשהרופא החזיר להם את אחותה כדי שייקחו אותה הביתה. לא, הם לא רצו להשאיר אותה בבית החולים. בבית החולים? הבית שבו היא נמצאת הרי יכול גם להיות...

אמה קוטעת אותה. שואלת את האישה שלידה מתי היא תוכל שוב לאכול משהו. אופייני, אוכל תמיד מעניין אותה. היא הרי לא רעבה בכלל.

זה עוד ייקח זמן, אומרת האישה. בינתיים מזינים אותה באמצעות הזונדה, צינורית ההזנה, את רואה?

דרך הזונדה, את רואה. היא עוצמת את עיניה בשביעות רצון.

גבר צעיר אחד מימין, אחד משמאל. הם מביטים בה, נראים לה מוכרים, עם זאת, היא לא רוצה להביט בעיניהם.

נו טוב, אבל היא בכל זאת רוצה לדעת מי הם. הם מחייכים, מדברים בשקט זה עם זה, מעל הראש שלה. היא מהרהרת. היתה רוצה לבקש מזה שמשמאל למשוך קצת את ה־--- למטה, כדי שיהיה מונח טוב יותר, אבל היא לא מצליחה למצוא את המילה הארורה, איך קוראים לזה? היא מסמנת לשני הצעירים, מסמנת להם מה היא רוצה, כלומר שימשכו קצת את ה־--- למטה. לא נראה שהם מבינים. איך בעצם סימנה להם? בידיים?

יד שמאל מונחת מקובעת וצינור נעוץ בה. האם היא עדיין מחוברת לרשת, האם עדיין מפעילים אותה בשלט רחוק. היא היתה רוצה להודיע על הפחד בעזרת יד ימין, אבל זו פשוט מוטלת ואי אפשר להזיז אותה. מוזר. למה היא לא יכולה להזיז את היד? בטח הם מפקחים על כל תנועותיה באמצעות רשת התקשורת.

והצעירים? האם הם משתייכים למפעילי הרשת? היא נותנת בהם עכשיו מבט בוחן. הקלה. את אלה היא מכירה. הם הבנים שלה. אמנם היא לא מצליחה להיזכר בשמותיהם, אבל כרגע זה לא משנה. הבנים שלה! למה לא הסתכלה עליהם קודם? ככה כבר היתה שמחה הרבה קודם! אחד מהם לומד.

איפה הוא בעצם לומד? בוויימאר. אבוב. כן, אבוב. הבן האבובן מחזיק תקליטור מול אפה, צרב בעצמו, משהו כתוב עליו אבל היא לא מצליחה לקרוא. הוא דוחף את התקליטור למכשיר קטן ותוחב לה את האוזניות לאוזניים. אההה, זה נעים, זו מוזיקה יפה. אבוב. היא בטח נראית מאושרת מאוד, היא חושבת לעצמה.

אז עכשיו היא מהרהרת באיך שהיא נראית. איך היא נראית? היא כבר לא יודעת, אין לה תמונה של עצמה. האלה סילקו ממנה את התמונה של עצמה! זה הקדם־גיהינום, זה שלפני הגיהינום ממש, ואילו הגיהינום ממש מגיע בלילה, כשחשוך.

איכשהו חייבים הבנים שלה לדעת מכל העניין הזה, אסור שישאירו אותה כאן, רק שלא ילכו! אתם שומעים? היי! איפה אתם? היא מרימה מבט, מותשת: הצעירים הלכו ואינם. הם לא מודעים כלל לסכנה.

אישה בלונדינית מתקרבת ומתעסקת במשהו שניצב לידה. היא מנסה לסובב את הראש, ולו מעט. הבלונדינית נותנת בה מבט מרושע, אבל היא מצליחה ומבחינה במספר גדול של צגים מונחים זה על גבי זה. הבלונדינית מחזיקה בידה שקית מלאה דייסה בגוון עכור. היא תולה את הדייסה על וו ומצמידה אליו צינור. ארוחת צהריים, היא אומרת וצוחקת.

לא, היא לא אוהבת את הבלונדינית. הבלונדינית לא אוהבת אותה. היא אוהבת את הצעירה שמדברת בהחלטיות כזו. להיא יש שערות כהות. כשהיא באה, הולך הפחד. עם בואה של הבלונדינית, הוא מופיע שוב. באים והולכים. בין הבלונדינית לכהה יש עוד גבר. בדיוק עכשיו הוא ניגב לה את החרא. זה היה מביש. היא פשוט לא יודעת מה מתרחש שם למטה. מה קורה שם למטה? אהה, הנה בא שוב האיש. מסיט את השמיכה ומפשק את רגליה. עצור, את זה אסור לך! עצור! אבל הוא מחייך, כמו שכולם מחייכים, הפושעים האלה. האם הוא רוחץ אותה? הוא רוחץ אותה. זה בעצם נעים, היא יכולה להפסיק להתנגד.

ממילא הוא לא מבחין בהתנגדות שלה, נכון? אז היא מאפשרת לרחוץ אותה. למה הם לא מאפשרים לה לעשות את זה בעצמה, את זה היא מעדיפה לא לדעת בדיוק. בטח הם רוצים גוויות נקיות אחרי הלילה הבא. לא כאלה בובות מחורבנות. העניין הוא שהיא מדממת. החיתולים היו מלאי דם. אבל שום דבר לא כואב. כנראה הדימום שלה לא כל כך נורא. בעצם, מה התאריך היום? אין לה מושג.

איכשהו נדמה לה שהבת שלה נסעה לא מזמן ללמוד שפה. זה היה בעשרה ביולי. אבל באותו היום כבר חזרה! אבל כשהיא מתחילה לחשב בדיוק, הכול מתערפל. עכשיו חמישה־עשר או שישה־עשר ביולי? כן, כנראה. בערך. האם זה המחזור? היא לא מצליחה לחשב. מתי היה המחזור האחרון? היא זוכרת איך אביה נראה לפני שלושים וחמש שנה אבל לא מצליחה להיזכר מתי היה לה המחזור האחרון.

עכשיו מלביש לה הגבר חיתול חדש.

היא רוצה לישון.

בלילה שוב פעילות ערה, כאוס נוראי, מיטות חורקות, עגלות מצווחות, בטח לא הצליחו להסתדר עם פינוי הגופות. עכשיו היא יודעת מה הם עושים עם האנשים: הם סוחטים מהם, באמצעות הזרמת חשמל בחום שלא ייאמן, את כל הלחות, ומה שנשאר זה איזה מין לבנה מיובשת ומקומטת.

היא ראתה כבר לבנים כאלה, איפשהו היתה חומה שהיתה בנויה מלבנים כאלה. אולי הם אפילו בונים בתים מהלבנים האלה! היא היתה מתוחה כאשר היתה במכשיר הייבוש. המפעיל אמר שהיא שמנה מדי, זה לא הולך, הוא כיבה את המכשיר והחזיר אותה.

אמנם יש בה פחד גדול, אבל הוא לא מעציב אותה. זה מפליא אותה. הרי זה סדר הדברים המקובל: זמן קצר לפני הסוף מתבררים כמעט כל הפרטים... משהו עוד מנסה להתנגד, אבל הוא הולך ושוכך. אכן, עוד אמש היתה בה תקווה להסתלק מכאן. מנגב האחוריים הצעיר התיישב לצדה. איכשהו הוא הבין שהיא לא רוצה למות. אז הוא נתן לה להבין שהוא יחביא אותה בלילה בחדר שירות, ובבוקר, עם סיום המשמרת, הוא יוציא אותה מכאן. היא היתה מאושרת.

ברור שלא יצא מזה כלום. יתר על כן, הוא בא בבוקר ונפרד. רק באמצעות קריצה קטנה נתן לה להבין שזה נכשל.

מה לעשות. הוא הרי לא יכול לסכן את מקום העבודה ואת החיים שלו כדי להוציא אותה מכאן.

כשהבלונדינית מתקרבת היא הופכת חסרת מנוחה. כל הזמן הבלונדינית מתעסקת עם הצגים והיא בטח שייכת לאלה שמנווטים אותה מרחוק. היא תמיד נרדמת כשהבלונדינית תולה את השקיות האלה על הווים. אף על פי שהיא לא רוצה לישון, היא נרדמת. הבלונדינית תולה מעליה כל מיני שקיות, בזו אחר זו.

לעתים כשהיא ערנית, באה קבוצת הגברים. תמיד שואל אותה לפחות אחד מהם אם היא שומעת אותו. ותמיד התשובות תקועות לה. היא לא נולדה ב־ 1972 ולא גרה בהיקלהובן. אילולא החליפו אותה האלה באחרת, היה לה סיכוי טוב יותר לצאת מכאן. לא משתלם לפתוח את הפה ולהתאמץ: הם ממילא לא יאמינו.

"א־פ־זיה".
ודאי שהיא מכירה את המילה. אבל מה בדיוק המשמעות שלה? למה זה לא עולה בדעתה? היא מכירה אותה מאיפשהו. מיד כשהאיש בחלוק הכחול ביטא אותה, היא נשמעה לה מוכרת. אנפנג זיבן, היא מבקשת לומר. אולי אפזיה זה קיצור של אנפנג זיבן, מתחיל בשבע. לקראת שבע מתחילים פה לכנס אותם ומסדרים אותם במבנה לולייני ונוטלים מהם את ההכרה באמצעות השקיק הזה, המלא נוזלים. הם מתבוננים מבחוץ מבעד למחיצת הזכוכית, כדי לראות מי מת. היא נעשתה כל כך שוות נפש. אם תמות הלילה, זה בסדר, היא לא תתקומם נגד זה. בשביל מה? הרי כבר נודע לה הסוד האחרון: הם מכינים לבנים קטנות מן האנשים ומציבים אותן בנוף.

אז זה מתחיל בשבע. אנפנג זיבן.
היא נפרדת. זמנה הגיע.

מוזר, היא בכל זאת עוד בחיים?
חושך. בקיץ יורד החושך רק ממש בלילה, לא בבוקר או בערב. אז עכשיו לילה. מדוע היא לא נמצאת בספירלה הגדולה, במבנה הלולייני הזה, עם כל האחרים? אולי שוב, בניגוד לצפוי, היא היחידה שנשארה בחיים? אם הפעולה החלה לקראת שבע, כנראה סיימו אותה לקראת תשע ואז החזירו אותה.

גֶרֶד בלתי נסבל מציק לה בראש, היא רוצה להתגרד. האם גם יד ימין רוצה להשתתף בגירוד. לא, היא לא רוצה. היא מוטלת על השמיכה כמו חנוקה בחַסָם. אם כך, היא חייבת לנסות בשמאלה. היא מניפה אותה, למרות כל המכשולים, והנה, היא מצליחה לאחוז בשערה. אבל כאן, במקום שבו מגרד לה, אין שערות. מה קרה לשערות? בגלל זה הם סילקו ממנה את התמונה של עצמה! היא מבטיחה לעצמה שתצליח לשוב ולכבוש את התמונה של עצמה.

בכל הכוח היא מתחילה להעביר את אצבעותיה על עור ראשה. היא לא מגיעה רחוק. מחסומי מתכת קטנים, נגד משוריינים, תקועים לה בגולגולת. היא מנסה להסיר שניים או שלושה. לפתע היא מרגישה את הנוזל על היד. היא טועמת. זה דם! מנין הם לקחו את הזכות לתקוע לה בגולגולת מחסומים נגד משוריינים? היא מתחילה לצעוק ולטלטל את עצמה מצד לצד במיטה שבה היא שוכבת, בכך אין שום ספק.

מישהו בא. הבלונדינית? כן. רק זה עוד היה חסר לה. נרגנת היא נותנת בה מבט מתנשא.

אוף, מה זה צריך להיות? עכשיו אני צריכה שוב לרחוץ אותך ולהחליף לך בגדים. כעונש אני אקשור אותך למיטה ואקח לך את השמיכה. מי יודע מה עוד את מסוגלת לעולל!

היא ממשיכה לרטון בעודה מסתובבת ומתעסקת סביבה. מחזירה למקומם את המחסומים נגד משוריינים. מנקה לה את הדם מהציפורניים. כשהיא מסיימת, היא קושרת את זרוע שמאל ואת רגל שמאל בפיסת בד לבנה אל שולי המיטה. המיטה נראית לה עכשיו עגולה.

הנה, היא שוב תולה איזה שקיק על הוו.

[...]

את לא מתה - קתרין שמידט
Du Stirbst Nicht - Kathrin Schmid