» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים ביוני 2014       חזור

מחצית מול מחצית
מאת: יוכבד בת-מרים

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק יוכבד בת-מרים (1980-1901) הייתה משוררת נערצת בדורה, מראשונות המשוררות העבריות המודרניות. לאחר נפילת בנה במלחמת העצמאות נדרה נדר של שתיקה וחדלה לפרסם. בשנת 1963 ראה אור מבחר משיריה, שאת צאתו הגדיר נתן אלתרמן "שעה גדולה לשירתנו", ובשנת 1972 זכתה בפרס ישראל לספרות עברית. בשנותיה האחרונות הייתה בת-מרים לאיקונה של שכול. היא לבשה שחורים, גזרה על עצמה תעניות וכתבה רשימה קורעת-לב על בנה, נחום-זוּזיק, בנו של הסופר חיים הזז. "אמהות אמהות בעולם", כתבה בין השאר, "כחומה עמוֹדנה לשמור ולהגן על ילדיכן, כי בלעדיהם אין ולא כלום – בלעדם המוות מהלך בגופכן הצונן האילם. – זוזיק זוזיק על שמך אני נופלת ומשוועת באלם דומיה – זוזיק בני, זוזיק זוזיק שלי". הרשימה נכללה בספר החדש במלואה.

ספר זה הוא אסופה מקיפה, לראשונה, של כל השירים שבת-מרים פרסמה בספריהָ וכן שירים שפרסמה בבמות שונות אך לא כינסה, שירים שעד כה כמעט לא נודעו – כשבעים במספר. בין אלה בולטים השירים הנועזים שפרסמה בשנות העשרים לחייה, בזמן המהפכות ברוסיה, כשהשתייכה לחוג "האוקטובראים העבריים".

בחוג זה פעלו יוצרים שנשבעו אמונים הן לעברית והן למשטר המהפכני הסובייטי, ורובם נכלא ונהרג. אחד מהם היה שמעון טֶרְבּוּקוֹב (הַבּוֹנֶה), אבי בתה של בת־מרים, מָרִיָּסָה, שנשלח לעבודת פרך בשנת 1927, במהלך ה"טיהורים" הסטליניסטיים, ומת בסיביר בשנת 1937.

בנוסף קובצו כאן כל הרשימות שבת-מרים פרסמה בעיתונות, תצלומים מחייה ולא פחות מארבעים שירים ורשימות שהקדישו לה משוררים שונים – בהם רחל, נתן אלתרמן, אבות ישורון, אבא קובנר ותרצה אתר (שיריה נשלחו לפרסום זמן קצר לפני מותה הטרגי). יצירות אלה ממחישות את ההערכה ואת ההערצה שבת-מרים זכתה בהן בשעתה ויוצרות רב-שיח עם דמותה.

שערי הספר: מרחוק (1932), ארץ ישראל (1937), ראיון (1940), דמויות מאופק (1941), משירי רוסיה (1942), 1943 - שירים לגטו (1946), מתוך 'שירים' (1963), ושירים שלא קובצו. את הספר חותמת אחרית דבר מקיפה ומעמיקה פרי עטה של פרופ' רות קרטוּן-בלום, שערכה את הספר עם גדעון טיקוצקי.

יוכבד בת־מרים - מחצית מול מחצית - כל השירים בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, עורכת: רות קרטוּן־בלום, עורך־משנה: גדעון טיקוצקי, עיצוב עטיפה: תמיר להב רדלמסר, הספר רואה אור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, 545 עמודים.

מרחוק
אֶת־הַמֶּרְחָק, שֶׁנָּח
בֵּינִי וּבֵינְךָ -
אֶעֱבֹר כֻּלּוֹ
וּלְפָנֶיךָ אָבוֹא.
אֶת־כֻּלּוֹ, הַכָּחֹל,
אֶכְבֹּש,
כִּנְשִׁימָה אֶבְלָעֵהוּ,
וְאָבוֹא
לֵאמֹר דְּבַר־מָה לְךָ.
מָה אֹמַר?
וְאִם אֹמַר? - - -
וּכְשֶׁאֹמַר
וְאֶפְנֶה לָלֶכֶת,
יִסָּגְרוּ מֶרְחָבַי, כִּכְנָפַיִם שֶׁנֶּאֶסְפוּ,
וְרַק שְׁבִיל צַר יִתְפַּתֵּל,
כְּמוֹ נֶעְלָם
שֶׁנִּגְלָה לְפָנַי,
וּלְרַגְלַי מְפֻיָּס יָנוּחַ.
אֶת שְׁבִילִי זֶה
בַּעֲלֵי אֱלוּל אֲרַפֵּד,
וּבֵין שְׂדֵרוֹת לִבְנִים, עַל אָשְׁרָם אֲבֵלִים,
חוֹטֵאת וְשַׁחָה אָשׁוּב לְבַדִּי.

ב
בחַּלומֹיִ
רָאִיתִי אֵשׁ יְרֻקָּה,
עוֹלָה וּמְהַבְהֶבֶת.
עוֹלָה וְנִמְשֶׁכֶת,
נוֹטָה לִצְדָדִים,
רוֹעֶדֶת,
חֲרֵדָה וְשׁוֹאֶגֶת.
בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי אֵשׁ יְרֻקָּה.

הִתְעוֹרַרְתִּי, קַמְתִּי מִמִּטָּתִי.
נֶגְדִּי גָּבַר אוֹר־שֶׁמֶשׁ־הַיּוֹם,
וּכְמִתְחָרָה אֶת־עֵינַי לְפָנָיו
פּתַָחְתִּי לרְָוחָה.

עמָדְַתיִּ,
אמָרְַתיִּ:
רָעָה הִנֵּנִי.

אֵשׁ גְּדוֹלָה,
גְּדוֹלָה מֵאוֹר־שֶׁמֶשׁ־הַיּוֹם,
אָחֲזָה בְּצִיצִית רֹאשִׁי הַלּוֹהֵט
וַתַּעַל בְּעֵינַי,
וַתִּרְעַד עַל שְׂפָתַי,
וַתְּלַהֵט אֶת יָדַי וְרַגְלַי -
וַתִּהְיֶינָה נְשׂוּאוֹת כְּמוֹ רוּחוֹת
בְּמִדְבָּרִיּוֹת דּוֹמְמִים, צְמֵאִים.
וַתָּרֶם אוֹתִי לְמַעְלָה -
גְלּויָּה
וּפְתוּחָה נֶגֶד אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם
וְלִפְנֵי שֶׁמֶשׁ צוֹעֵק וּפוֹרֵץ
הִצִּיגַתְנִי,
שִׁבְעָתַיםִ בוּעֶֹרֶת מִמֶּנוּ,
רָעהָ,
בְּלַהֲבוֹת אֵשׁ אֲחוּזָה,
בְּיִלְלַת־פֶּרֶא עַל שְׂפָתַי,
נֶגֶד שֶׁמֶשׁ־הַיּוֹם.

ג
אֶת־נִשְׁמָתִי אָנֹכִי מוֹצִיאָה
וְעַל כַּפַּי מְרִימָה,
וְנוֹשְׂאָה לַמָּרוֹם,
בִּתְפִלַּת־לַחַשׁ טְמִירָה, עֲמֻקָּה,
לִפְנֵי תְּהוֹמוֹת הַדְּמָמָה, שֶׁקָּמוּ לְפָנַי
בְּאֹפֶל הַלַּיְלָה הַזֶּה.

תְּהוֹמוֹת דְּמָמָה קָמוּ לְפָנַי,
ונְגִלְו במְַּעמֲקיֵּ־מַעמֲקיִּם
צְלִילִים, הֵדִים מִתְרַחֲשִׁים
וּבָאִים מֵרָחוֹק,
זוֹרְמִים, מִתְאַחֲדִים וּמַעֲלִים לְעֵינַי תְּנוּעוֹת
קַלּוֹת, מְרַטְּטוֹת, רוֹעֲדוֹת
מִלמְַעלְהָ למְַטּהָ,
מִמְִּזָרח לְמַעֲרב,
מִצָּפוֹן לְדָרוֹם,
כְּרִפְרוּף כְּנָפַיִם חֲרִישִׁיּוֹת וּמְהִירוֹת,
וּלְעֻמָּתָם צְבָעִים
בִּדְרָכִים שׁוֹנִים נִשְׁזָרִים,
מתִרְַכזְּיִם
וְרוֹקְמִים יְדִיעוֹת וּרְקָמוֹת נִפְלָאוֹת;
צְלִיל וּתְנוּעָה שֶׁלּוֹ,
תְּנוּעָה וְצֶבַע שֶׁלָּהּ,
צֶבַע וְצוּרָה שֶׁלּוֹ,
צוּרָה - ואְדָם.

כְּגלִַּים
זֶה אַחַר זֶה
בָּאוּ אֵלַי בַּלַּיְלָה הָאָפֵל הַזֶּה.
וּכְאִלּוּ יָדַיִם הוּשְׁטוּ מִלְמַעְלָה
לְמַטָּה אֵלַי,
אָחֲזוּ בִּי,
הֶחֱזִיקוּנִי,
הֶעֱמִידוּנִי עַל רַגְלַי,
וּבִנְגִיעוֹת אֶצְבָּעוֹת זְהִירוֹת,
נוֹגְעוֹת וְאֵינָן נוֹגְעוֹת,
כֹּה נוּגוֹת
וּמְלַטְּפוֹת עָבְרוּ עָלַי,
מֵרֹאשִׁי עַד כַּפּוֹת רַגְלָי.
בָּהֶן טָבַלְתִּי,
אַחַת וּשְׁתַּיִם,
כִּבְמַעְיָן זַךְ וְקוֹלֵחַ.
וְטִפָּה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי הָרְטֻבּוֹת
נָפְלָה עַל עֵינַי,
וְהִבְהִירוּ עֵינַי
וגְדָלו.
וְאָנֹכִי טָהַרְתִּי, נִצְרַפְתִּי
וְנִפְלָאָה הָיִיתִי.

אֶת־נִשְׁמָתִי אָנֹכִי מוֹצִיאָה
וְעַל כַּפַּי נוֹשְׂאָה לַמָּרוֹם!

ד
...אָמַרְתִּ
...אָמַרְתִּי מֵאָז:
בְשִּמלָה לְבָנהָ,
בְּהִירָה וְזַכָּה,
אֵלֶיךָ יְהִירָה
אחֲכהֶּ.
יְחִידָה מֵרָחוֹק בִּדְמָמָה אֶעֱמֹד
עוֹרֶגֶת וְצוֹפָה.
וּפַסֵּי־הַתְּכֵלֶת הַנּוּגִים,
שֶׁנִּפְרְשׂוּ בִּפְלִיאָה נִכְסֶפֶת, מַקְשִׁיבָה,
מִמַּעַל לְרֹאשִׁי
בְּאַפְסֵי הַשָּׁמַיִם הַגְּבוֹהִים,
יִשְׁתַּקְּפוּ בְּעֵינַי
בִּכְמִיהָה עֵרָה,
כְּדִמְעָה טְהוֹרָה.
וְיַחַד עִם צִלְלֵי הָעֵצִים,
הַשְּׁקוּפִים וְהוֹזִים
כַּאֲחוּזֵי חֲלוֹם -
גֶּשֶׁר תַּעֲלוּמוֹת שֶׁל זֹהַר
יֶאֶרְגוּ בֵּינֵינוּ
גַּעְגּוּעִים כְּמוּסִים,
כְּחוּטֵי־תְּכֵלֶת דַּקִּים.
כהֹּ אמָרְַתיִּ
וִיחִידָה,
עוֹרֶגֶת וְצוֹפָה,
אֵלֶיךָ חִכִּיתִי.
וְאֵיכָכָה זֶה בָּאָה אַחֶרֶת?
אֵיךְ הָיָה, כִּי לֹבֶן שִׂמְלָתִי הַצְּחוֹרָה
נֶהְפַּךְ לְסִימָן שֶׁל אֵבֶל כָּבֵד,
קִפּוּלֶיהָ הַמְּהִירִים, דַּקִּים וּפוֹרְחִים,
אָרְכוּ, הִתְרַחֲבוּ,
וְיָרְדוּ כִּנְחָשִׁים,
מִתְפַּתְּלִים סְבִיב כַּפּוֹת רַגְלַי;
וְרֹאשִׁי הַנִּשָּׂא לַמָּרוֹם - נִטָּה לָאָרֶץ.
מַה־כָּבְדוּ כְּתֵפַי וְרָפוּ,
מַה־מֵּעִיק כָּאֶבֶן עַל נַפְשִׁי אֵלֶם עֲווֹנִי,
וְעֵינַי נִכְלָמוֹת,
תּוֹעוֹת וּמְבַקְּשׁוֹת.


[....]

מן העיזבון
זוּזיק,
אילו ניתן לי להעלות את כל אשר כתבתי באש!
אילו יכולתי למחוק את שמי מהספרות!
החטא, הפשע בעצם קריאתי זו, בעצם אהבתי זו אליך
שעמדה מרחוק אין־אונים ועִוֶרֶת –
ארורה אני!

[...] אמהות אמהות בעולם – כחומה עמוֹדנה לשמור
ולהגן על ילדיכן, כי בלעדיהם אין ולא כלום – בלעדם
המוות מהלך בגופכן הצונן האילם. – זוזיק זוזיק על
שמך אני נופלת ומשוועת באלם דומיה – זוזיק בני,
זוזיק זוזיק שלי –

[...] היללה היא גופי על בשרי ועצמותיו חלול ומהלך,
יללה נואשת, בני! אחר עקבותיך בליל ההוא הוא רץ,
מרחרח, חוזה ומלפת כל רִשום וחותָם של צעדך, חוזר
ומשנן לפניו כל רגע כל דקה המתקרבת אל התהום –
זוזיק זוזיק מה זכרת, מה הבהיק באחרונה בעיניך? בני,
את טביעת גופך בחול הריני לובשת. בני, בני, הבן לי,
הבן שלי –
גם אם ימָשכו חיי כהנה וכהנה לא אמרק לא אכסה לא
אכפר על אימת לֵילךָ האחרון.

נתן אלתרמן | עולם מלא
מכתב ששלח ליוכבד בת־מרים עם הופעת ספרה 'שירים', 1963

בת־מרים, -
ופתאֹם, לרגע, הלא נשאר הספר הזה לבדוֹ. בלעדי כולנו. כן, אפילו בלעדיִך המסרבת לראותו כראוֹת ישות של יִעוּד ושל תכלית. הספר נשאר לרגע לבדו, ואז אנו שומעים את כל החובק אותו, והסוער עליו, מדבֵּר מתוכו, מתוך הדפים האלה. אלהים ואדם, ועם ואִשה ונער, ורעם ודממה של חומר ושל רוח, של מוֶת ושל חיים לאין קץ, כל אלה נושאים קול מתוכי במקהלה אחת, שזה דרכָּם - להישמע יחד, כניגון אדיר אחד, כהמיה דוממת אחת, רק מתוך הספרים הגדולים. לא מתוך העולם עצמו. רק מתוך הספרים האומרים עולם מלא.

בת־מרים, השירה העברית עד קצות מרחקיה שומעת ברעדה את הניגון הכובש והמסעיר העולה מן הספר הזה. לא לך אני אומר זאת כי אם לסִפרך. אנו מקבלים אותו ומקשיבים לו ביראה ובהתפעמות ואנו חשים את כוחו וגדלותו. קבליהו והקשיבי לו כמונו. אני מדבר בלשון רבים כי יודע אני שגם בשם קוראיה של העברית, כיום ולהב ,א אני אומר זאת. אמרתי כי רגע אחד נשאר הספר הזה לבדו, אך רגע זה הוא אותו רגע לא־ חולף של חיי עולם שהוא יוסיף לחיות אחרינו.

שלך,
נתן אלתרמן

תל־אביב | מתוך המחזור "ערים"
צְחוֹר־בָּתִּים, נוֹף בּוֹדֵד שֶׁל צַמֶּרֶת
וּרְחוֹבוֹת, כִּזְרוֹעוֹת, נִפְתָּחִים
וְנוֹשְׂאִים בְּבִטְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת
צְעָדִים לֵאִים וּנְבוֹכִים.

וגְלַ מלְחַשֵׁ ושְׁומֹעֵַ
בַּהֲלָךְ הֲמִיתוֹ הַקְּדוּמָה,
מוֹלִיכָה בִּנְתִיבֵךְ הַבּוֹקֵעַ
נְשִׁיבַת־מֶרְחַקִּים נַעֲלָמָה.

וְאַתְּ קוֹרְעָה עוֹד חַלּוֹן וְעוֹד דֶּלֶת,
לְהַכְפִּיל סוֹד זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת,
אַתְּ מַטָּה צֵל־מִשְׁעוֹל וּמְעֻגֶּלֶת
מַשְׁאִירָה כִּכַּר־חוֹל לְחַכּוֹת.

וּפוֹנָה אַתְּ מִזֶּה וְרוֹשֶׁמֶת
צֶלֶם־דְּמוּת־תְּעִיּוֹת מְעֻקָּם
בְּלִיל־שָׂפוֹת וּבַת־צְחוֹק מְאָדֶּמֶת
שֶׁל קָפֶה מְלֻגְלָג, מְגֻמְגָּם.

כְּרוֹבֵץ לְסַף־דַּלְתָּם הַמֻּצְנַעַת
שֶׁל צְרִיפִים נוֹשְׁמִים בַּחֲשֵׁכָה,
כְּמַלְהִיב כְּמִיהָתָם הַמֻּבְלַעַת
עֵין סִמְטוֹת הַצּוֹפָה כְּבוֹכָה.

עַל סִפֵּךְ לֹא־הָדוּק מִתְהַלֶּכֶת
הָגוּת חָלָל סַהֲרוּרִית וּפְרוּמָה
הָעוֹטָה וְקוֹשְׁרָה וְנוֹסֶכֶת
בִּבְנוֹתַיִךְ צִפִּיָּה נַעֲלָמָה.

עוֹד זוֹרְמִים לְלֹא דְּמוּת עַל פָּנַיִךְ
שְׁחָרִים כִּרְבִיבִים לֹא־נִרְאִים
הַכּוֹבְשִׁים בְּבַת־צְחוֹק יְלָדַיִךְ
אֶגְלֵי־טַל רְדוּמִים וּטְמִירִים.

וְתוֹעָה עוֹד נִשֵּׂאת כְּנוֹשֶׁרֶת
עֵין־בָּנַיִךְ לִדְרוֹר קְרוּעָה,
כִּמְסַמְּנָה חוֹלְמָה וְנוֹהֶרֶת
ממֶשְׁלַתְךֵּ בטְּרֶם רֻקעְּהָ.

אַךְ בִּכְנָפֵךְ מִתְחַטְָּאה־מִתְעַטֶּפֶת
מַפְלִיגָה בִּזְהָרִים נִכְבָּשִׁים,
זְרוּעָה כְּלוֹת־נַפְשָׁם הַנִּכְסֶפֶת
שֶׁל אַחִים גֵּאִים וְנוֹאָשִׁים.

עַד יַעֲנוּ, יִשְׂתָּרְעוּ, לְלֹא קֶמֶט
בְּרֶנֶן־צְלִיל, בִּנְחֹשֶת וּמַחֲשָׁבָה
הֵדֵי אִוְשַׁת־צַעֲרָם הָעוֹמֶמֶת
כִּבְכִי־לֵילוֹת חָנוּק וּמְקֻטָּע - - -

וְאֶתְפֹּשׂ, רְחוֹקָה וְגוֹוַעַת,
לַחַשׁ חַף, סָמוּי וְטָמִיר,
שֶׁיְּלַטֵּף שְׂפַת בְּנִי הַנִּרְגַּעַת
בְּשֵׁם מוֹלֶדֶת פָּשׁוּט וּבָהִיר - - -

* | דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, 14.2.1936
עַל פָּנָיו הַקּוֹרְנִים, הָעֵרִים שֶׁל בְּנִי
צוֹחֵק בִּמְבוּכָה וּבוֹכֶה אָשְׁרִי.
מִתְגַּלֵּית לֹא־נִגְלֵית מַבְהִיקָה דְּמוּת רֵעִי
בְּגִלּוּי סוֹד אַחֵר נֶגְדִּי.

שִׁיר עֶרֶשׂ לוֹ אָשִׁיר כְּכוֹכָב עוֹלֶה,
עַל בֵּית אִמָּא שֶׁנֶּעְלַם בְּאֹפֶק זָהוּב.
מֵאֲשֶׁר לֹא הָיָה אֶל אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה
פּוֹסֵעַ תִּינוֹקִי, עַל תִּקְוָה רָכוּב.

רוּחוֹת וְסַהַר נִתְעִים וְנֵכָר
עִם צְמִיחַת קוֹמָתוֹ מִזְדַּקְּרִים לְאָט.
אַךְ תְּמִימָה בַּת־צְחוֹקוֹ מְפַיְּסָהּ יוֹם מָחָר
כְּטָלֶה רַךְ לָבָן הַמּוּבָל בַּיָּד.

וְיֵשׁ בּוֹכֶה תִּינוֹקִי וְנִרְדָּם יָגֵעַ
עַל גְּדוֹת חֲלוֹם מִתְפַּהֵק זַךְ וְנָצוּר.
מְלֻטָּף בִּתְכֶלְתּוֹ, מַקְשִׁיב וְרוֹגֵעַ,
אִתִּי עוֹלָם מִתְפַּיֵּס פָּשׁוּט וּבָרוּר - - -

* | דבר, "מוסף לשבתות ולמועדים, 2.8.1935
אָנוּחַ בֵּין כּוֹכָב לְכוֹכָב כְּעָנָן,
אֲקַשֵּׁר עִם רוּחַ כְּנָתִיב עַל הַמַּיִם
אַחֲרִית צִלִּי בְּשׁוּלֵי אַפְסַיִם
וְיָנוּעוּ מִכְּמִיהָה אֶבֶן וְאִילָן
וּדְרָכִים כִּזְרָמִים עֲצוּמִים מֵהָרִים.

וְאִם תִּשָּׂא עֵינֶיךָ - כַּחֲלוֹם אֶסָּגֵר,
וְאִם תַּעֲצֹם עֵינֶיךָ - כָּאֹפֶל אֶשְׁתַּפֵּךְ,
אִם תַּפְלִיג לְמֶרְחָק - צִלִּי יִתְהַלֵּךְ
מִימִין לִשְׂמֹאל - כְּיַעַר אֶזְדַּקֵּר
עַל שְׁבִילִים מַבְהִיקִים לְפֶתַע בַּמִּסְתָּרִים.

כֹּה מֵאֵלֶם הֶחָלָל אֵלֶיךָ אֲדַבֵּר,
כֹּה מִצִּמְחֵי אֲדָמָה בְּאָזְנֶיךָ אֶדֹּם,
מִנוּףֹ נכִסְףָ מִתְבקַּשֵּׁ - כְּנוֹף עוֹטֶה בַּחֲלוֹם
אֶקְרָא לְךָ שֵׁם הַגְּבוּל הַנּוֹהֵר
אֵי שְׁבִילֵינוּ יִתְלַכְּדוּ רְחוֹקִים וּנְצוּרִים. -

אָנוּחַ בֵּין כּוֹכָב לְכוֹכָב כְּעָנָן. -

יום ויום
א
יוֹם וָיוֹם כְּחֶזְיוֹן־חֲלוֹם,
כַּהֲרָמַת כּוֹס בְּאֹשֶר־גִּיל
כְּהֶמְיַת צְלִיל, כְּרֶמֶז שְׁבִיל
הַנִּגְשָׁר־נִמְתָּח מִתְּהוֹם לִתְהוֹם.

יוֹם וָיוֹם כְּהַקְרָנַת סוֹד,
כְּהַבְהָקַת נֵר בְּשַׁחַק רָם,
כְּטִפַּת דָּם, כְּעֶצֶב נָם
בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה בְּסֵתֶר־הוֹד.

יוֹם וָיוֹם וַאֲנִי בַּחֲלוֹם! - - -

ב
הוֹי לֵילוֹת מְתוּחִים עַל שִׂפְתֵי שָׂטָן,
הוֹי יָמִים שׁוֹתְתִים נִטְפֵי־דָּם,
הוֹי דְּרָכִים - זְרוֹעוֹת תְּפִלָּה פְּרוּשָׂה,
וּמִפְרְשֵׂי גַּעְגּוּעִים תּוֹךְ עַרְפִלֵּי יָם!

כָּל־אֶחָד נָשַׁק נַפְשִׁי נְשִׁיקַת־נֶצַח,
כָּל־אֶחָד קָלַע לִי עֲטֶרֶת־צְחוֹר,
כָּל־אֶחָד הוֹסִיף לְעֵינַי עֹמֶק וָצֶבַע
וְשִׁיר לְדָמִי כָּל־הֵד וְכָל קֶרֶן־אוֹר.

עַד הֱיוֹתִי כְּמוֹכֶם, חָלִיל בֵּין חֲלִילֵי־קְסָמִים,
עַד נִמְלֵאתִי טְלָלִים וָרֹךְ וּמְשׁוּבַת חֹל,
עַד לִי גְּבוּלֶיךָ צָרוּ, הוֹי עוֹלָם פִּלְאִי,
וַאֲרַנֵּן עֱנוּת שִׁירְךָ בְּאֶפֶס־קוֹל...

ג
אֹפֶל הַתֹּהוּ וּמֶרְחָק מִתְרַקֵּם
בְּעֵינֵי הַנַּעֲרָה הַפְּתוּחוֹת.
תְּהוֹם מְרֻוַּחַת, גְּבוּלוֹת נְטוּשׁוֹת
בְּקַרְנֵי שְׂפָתֶיהָ הַנְּבוּכוֹת.

נְתִיבוֹת מְאִירִים בְּיַעְרוֹת קְדוּמִים
מָשְׁכוּ יָדֶיהָ הָרַכּוֹת,
וּגְמִישׁוּת הַחַיָּה מַעְפִּילָה בֶּהָרִים
בְּנִדְנוּד רַגְלֶיהָ הַדַּקּוֹת.

אִילָנִי בַּשָּׂדֶה, אִילָן מִתְחַטֵּא -
גּוּפָהּ הָעוֹלֶה בְּרַחַשׁ.
תְּכֵלֶת וְרוּחוֹת וְשֶׁמֶשׁ שׁוֹפַעַת
ברְּ ֹ אשׁהָ התִעְטַרְּו בלְּחַשַׁ.

וּכְמַלְכָּה אוֹבֵדָה תִּתְהַלֵּךְ וְתָנוּד
נִכְלָמָה, נְבוֹכָה וְזָרָה -
וּפִתְאֹם כְּפֶלֶא לְעוֹבֵר אֳרָחוֹת
תְּגַל בַּת־צְחוֹק מְאֻשָּׁרָה - - -

ד
אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה
נִקְפָּלִים גְּלִילֵי צְלִיל.
תְּכֵלֶת־דִּמְדּוּמִים, זָהֳרֵי־שַׁחַר
מִתְרַקְּמִים לְקֶשֶׁת שְׁבִיל.

אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה
מִתְאַחֲדִים גַּלִּים בִּרְעֹד.
דְּרָכִים וְרוּחוֹת מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת
מִתְלַכְּדִים בְּאִחוּד יְסוֹד.

אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה
מַבְטִיחַ לִי פֶּלֶא חֲלוֹם,
כִּי עוֹד נִתְרָאֶה, כִּי עוֹד נִפָּגֵשׁ,
נִפָּגֵשׁ בְּנֶצַח חֲלוֹם.

וְצוֹהֵל בִּי, צוֹהֵל וְצוֹחֵק כֹּה גִּילִי
עַל סַף פֵּשֶׁר חֲלוֹם - - -

ה
עֵינַיִם - פָּרֹכֶת יְגוֹן־לָיְלָה,
עֵינַיִם - אוֹרוֹת־דְּמָמָה.
שָׁחַק מִתְבַּהֵר וָסַעַר
הִסְתַּבֵּךְ בִּכְנַף־הָאֲדָמָה.

עֵינַיִם - אִצְטַגְנִינוּת אִלֶּמֶת,
עֵינַיִם - שְׂרֵפַת נְשָׁמָה,
כָּל שֶׁלֹּא יָבוֹא לְעוֹלָם
וּמֵצֵר וְטוֹרֵד בִּדְמָמָה.

עֵינַיִם - רְעדָה רִאשׁונהָ
וְעָרִיצוּת הַכְרָעָה אַחֲרוֹנָה.
כִּבְשׁוֹנוֹ מְעֻרְבָּב שֶׁל עוֹלָם
וְאֵלֶם הַכְנָעָה וּזְדוֹנָהּ.

הִנְּכֶן נִשָּׂאוֹת לְפָנַי
כְּמַלְאֲכֵי צְלִילִים וּצְבָעִים, נְשׁוּקוֹת רוּחוֹת נִכְלָמִים
וּבְרוּכוֹת נְצָחִים נִפְלָאִים,

עֵינָיִם - - -

ו
עֶרֶב וָשַׁחַר, אֵד קָרִיר
מִתְרוֹמֵם כְּנוֹשֵׂא כַּפָּיִם.
סוֹבֵב אֶת גַּבִּי וְשִׁכְמִי
וְנִשְׁעָן בְּפִלּוּג דְּלָיָיִם.

בָּאֶחָד סַהַר שֶׁבָּרַח,
אִבֵּד אֶת חֶצְיוֹ הַטָּמִיר.
בַּשֵּׁנִי עֵץ יָרֹק אַפְלוּלִי
מֵנִיד בְּעַנְפֵי הָאָמִיר.

וְעָלָיו כְּצִפּוֹר מְפַגְּרָה
יוֹמִי הָאַחֲרוֹן חוֹלֵם:
עַל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה וְהָיָה,
כַּוָּנַת לֵב תְּמוֹלִי הָעוֹמֵם.

וָאָרוּץ כֶּאֱלוּל, כְּתִשְׁרֵי,
עֲטוּיָה אוֹר כְּמִיהָה אֲדֻמָּה.
פָּנַי לִשְׁנַיִם נִגְזָרו,
מַחֲצִית מוּל מַחֲצִית עֲגוּמָה.

הגמל
פְּגָשַׁנִי גָּמָל שֶׁסָּטָה מִמָּסֹרֶת
וְכַנְפוֹת הַמִּדְבָּר נָגְעוּ בִּנְחִירָיו
וַיָּקִיץ מִפְּסִיעָה אֶל דְּהִירָה מְהֻרְהֶרֶת
כְּאֶל וַדָּאוּת יְחִידָה וְאַחַת שֶׁל חַיָּיו.

בָּרְכוּהוּ אַתֶּם, כִּכָּר וּבַיִת!
בָּרְכוּהוּ, כִּי בֵּינֵיכֶם, עַל פְּנֵיכֶם עָבַר.
אִם צְמוּדִים גַּם נִשְׁאַרְתֶּם, רִטּוּט שֶׁל כְּנָפַיִם
פּרַָש בלְּבִכְּםֶ הֵדו הַנדְִּהָר.

הוּא טָס!
חָזוּתְכֶם רְדוּמָה בּוֹ עוֹלָה מִתְעוֹרֶרֶת.
נִשְׁנֵית מְפַכָּה וְנִתֶּזֶת מִטְּלָפָיו.
הוּא טָס!
כָּל פְּסִיעָה כְּאַחֲרוֹנָה מִתְקַמֶּרֶת
מִנסֵּ המְַקיַמְָּה ונְרְִתַּעתַ מִפּנָיָו.
יְבֹרַךְ! הַתְּהִלָּה! לְזוֹ טִיסַת הַבֵּינַיִם
בֵּין רֶסֶן לְרֶסֶן מֵעֹל אֱלֵי עֹל.
נְדִירָה הִי ,א יוֹקֶדֶת וְתִלְהַט שִׁבְעָתַיִם
שְׁבוּעַת־אֱמוּנִים לַצְּעָדָה שֶׁבַּחוֹל.

אֶחָיו בַּשַּׁיֶּרֶת: מִלַּיִל אֶל לַיִל
כְּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ נוֹשְׂאִים וּפוֹרְקִים:
עֲנָוָה, הַכְנָעָה וְאֹרֶךְ־אַפַּיִם
עֲנָוָה וּשְׁתִיקָה - מִשְּׁטָחִים רְחוֹקִים.

אֶת יוֹמְכֶם הֵם חוֹצִים, כְּגִיד אֶת הָאֶבֶן,
אֶת יוֹמְכֶם הֵם קוֹבְעִים לְעֹל וְחוֹבָה.
כָּל עוֹד הֵם עוֹבְרִים חַיָּה וּמְדוֹבֶבֶת
אֱמוּנַתְכֶם בִּנְצוּרוֹת, אַגָּדַתְכֶם זְהֻבָּה.

אַט, אַט וּבְקֶצֶב מַרְתִּיעָה הַדַּבֶּשֶׁת
מֵאֲחִיזַת עֵינַיִם לַשְּׁנִיָּה הַקּוֹרֵאת.
אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין הַשְּׁתַּיִם, יְחִיד צְלִיל וַאֲרֶשֶׁת
מוֹתֵחַ, פּוֹרֵשׂ עִנְבָּל מְרַטֵּט.

חֲלוֹמְכֶם שֶׁהֵקִיץ וּפָקַח אֶת הָעַיִן
אִתּוֹ הוּא יוֹצֵא וּמַמְשִׁיךְ נְדוּדָיו.
שְׁתִיקַתְכֶם הַקּוֹרְאָה מֵעֵבֶר לַשְּׂפָתַיִם
קוֹלָהּ בּוֹ הוֹלֵךְ וְתוֹעֶה בַּמֶּרְחָב.

אָשְׁרְכֶם שֶׁרָאָה וְהוּא שָׁבוּי בַּכֶּלֶא
אִתּוֹ יוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ לִזְרוֹת.
עַד יַעַנְדֵהוּ הַשְּׁכוֹל כְּפִסְגָּה אֶת הַשֶּׁלֶג
וְאַהֲבַתְכֶם הַנּוֹאֶשֶׁת תֵּצֵא לְחַכּוֹת
מֵאַחֲרֵי אַחֲרוֹן הֵד עִנְבָּל שֶׁבַּלַּיִל
כִּמְאַחֲרֵי לְבַבְכֶם הַנּוֹקֵף וְנוֹקֵף
מֵאֲחִיזַת עֵינַיִם לַאֲחִיזַת עֵינַיִם
קוֹל וּבַת־קוֹל
             וְהֵד מִתְעַטֵּף. -

מתוך אחרית הדבר מאת רות קרטון-בלום:
וְגָדוֹל מִנִּרְאֶה הַלֹּא־נִרְאֶה

קִפְּלָה כָּל סְפָרֶיהָ בְּסֵפֶר.
לֹא נָסוֹגָה מֵעַצְמָהּ.
“חֵי נַפְשִׁי”.
ושְׁתָקְהָ.

עשר מלים אלה, שבהן פותח אבות ישורון את שירו “בת־מרים” משנת מעמידות את דיוקן המשוררת כפי שנשקף בעיני בני דורה: אֵם מייסדת של השירה העברית בארץ ישראל, דמות איקונית, נודעת באצילותה ובגינוניה, שנדרה נדר שלא לכתוב עוד אחרי נפילת בנה נחום (זוּזיק, זוּניק בפי האם) הַזַז בקרב על ירושלים במלחמת תש”ח בגִזרת אוגוסטה ויקטוריה שבהר הצופים.

המלים ההולכות ומתמעטות מטור לטור מייצגות גרפיקה של פיחות והתכנסות אל תוך דממה. אולם בתוכנן ישורון מציג גם דמות אחרת ופעולה מנוגדת, מופגנת. המשוררת שאליה הוא נושא עיניו “לֹא נָסוֹגָה מֵעַצְמָהּ ,” שתיקתה אינה נסיגה. מילות שבועתה - ’“חֵי נַפְשִׁי ”’ - עומדות במקום שהיא שותקת בו, כשלט מעל מפגין. כשהמשוררת מקפלת חייה בספר - הספר הוא ספר החיים, והוא ממשיך לנוח, מקופל וקורן, לצד המשוררת הדוממת. למעשה יש כאן הכרה בחיים שהם מֵיצָג. חיים שאומרים שירה גם כשהשירה שותקת.

לבני דורה המשוררים, בעיקר לנתן אלתרמן, לאבות ישורון ולשמעון הלקין, היתה בת־מרים המשוררת בה א” הידיעה: “כמתוך סער פתאומי ורצוף של שירה אתה יוצא מאצל הספר הזה. אתה חש כי משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד התחולל זה עתה סביבך ,” פותח אלתרמן את רשימתו “כמה דברים בשעה גדולה לשירתנו” עם הופעת ספרה ‘שירים’ (1963). רחל, אבות ישורון, אברהם חלפי, עזרא זוסמן, אבא קובנר, תרצה אתר ואחרים - את כולם עוררה בת־מרים המשוררת, ובעיקר האם השכולה, למחווה יוונית של "אגון", כתיבת שירי דיוקן בנוסח הַלל שהוא גם תחרות: בשיריהם, דמותה רבת־כח, אפופת סוד, ונוגעת איכשהו בחייהם, ואילו הם מנסים לפענח אותה, לכלול את שפתם בשפתה, ולבנות את שיריהם במודוס של אימוץ שירי, ולא רק שירי, של דמותה כסמל חי.

כל אחד מהם ראה בה גם את דמות עצמו המועצמת בה: “וּפָנֶיהָ סְמוּכִים כִּפְנֵי עַצְמִי וּפָנֶיהָ חָכְמַת שְׁלֹמֹה ,” כתבה תרצה אתר זמן קצר לפני מותה־ שלה - א“וֹר נוֹפֵל וְחוֹזֵר עַרְפִלִּי וְנָבוֹן / בְּעֵינֶיהָ תָּמִיד. כְּמוֹ חֵמָה מַבְרִיקָה. / בַּקָּשָׁה חֲזָקָה. בַּקָּשָׁה כַּבִּירָה. שִׁגָּעוֹן. / זֶה כְּמוֹ שִׁגָּעוֹן לֹא חוֹלֵף. הַחָכְמָה הַבִּלְתִּי נִדְלֵית. / הַמִּלִּים הַשְּׁקֵטוֹת וְהַקּוֹל הֶעָיֵף בַּחֲשַׁאי מְדַבֵּר וְחוֹרֵט / בְּלִבִּי הַנּוּגֶה עֶשְׂרוֹת דִּבְּרוֹת. מִצְווֹת חֲרִישִׁיּוֹת, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה נִפְחֶדֶת / מִצְווֹת חֲרִישִׁיּוֹת, רַכּוֹת, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה נִרְעֶדֶת”.

בקצה השני של קשת החיים, כאשר אבא קובנר כותב את שיריו האחרונים מתוך תחושת קץ מתקרב וטעם של תבוסה אפשרית, הוא חש צורך לזמֵן עדוּת־אמת על חייו, והוא פונה אל בת־מרים אף על פי שכבר הלכה לעולמה: א“ֲנִי זָקוּק עַכְשָׁו לְעֵד / עַל הַחַיִּים / - אַתְּ מְבִינָה? צָרִיךְ אָדָם לְהוֹכָחָה / שֶׁכָּאן אָכֵן כָּאן / הָיָה ו / עוֹדֶנּוּ מְקוֹמוֹ. הָעֵצִים / והָעוֹלָה” - כך במחרוזת שיריו “הסערה האחרונה”. בת־מרים, גם אחרי מותה, נשארת בשבילו חוף מבטחים. היא העולם שלא יחלוף: “כְּשֶׁאֵלֵךְ לִי / אֵלֵךְ וְדָבָר / לֹא יִהְיֶה עִמָּדִי / זוּלַת שִׁיר עוֹד / בִּכְתוּבִים וְאַתְּ / בְּמַסָּע בֵּינְכּוֹכָבִי”. המסע הבֵּינְכּוֹכָבִי של בת־מרים הוא אולי הניצחון האפשרי היחיד כאן, השרידה היחידה האפשרית. גם בְּעולם שכבר חלפה ממנו, ממחישה בת־ מרים לאבא קובנר סוג של נס מודרני, הוכחה להישארות הנפש.

לבני דורה של בת־מרים קשה היה להבחין בין אישיותה ההולכת עד קָצֵה לבין שיריה. מתח דיבורה היומיומי דמה למתח שירתה. פנייתה אל הסובבים אותה בלשון נסתר (הוא, היא) שיקפה את המנגנון הפסיכו־ פואטי שלה: את חיפוש הנסתר והסוד בנוכח, בקרוב, כי “גָדוֹל מִנִּרְאֶה הַלֹּא־נִרְאֶה”. אולי לכן הגביהה והרחיקה כל עניין שכתבה עליו, “"נוגעת, לא נוגעת":היא היתה מעמידה מחיצה גם בין אדם להר” אמרה בתה בראיון. כל אלה הצטרפו לאיקונה ממגנטת, מרתקת־מבט. קווי דמותה הועתקו אל תיאור שירתה, “שירתך [...] אצילה שבאצילה” כתב לה ברל כצנלסון, מגדולי מעריציה, אך היא כעסה על התואר הזה.

בת־מרים היתה מה שנוטים לכנות “משוררת למשוררים”. עם זאת, מכל “האמהות המייסדות” מצויה שירתה כיום מרחוק ואף מחוץ לתודעת הקוראים בני־ימינו. סיבה אחת לכך היא העובדה ששירתה לא כונסה במלואה עד כה, ושספריה אינם בהישג יד - אם מפני שאסרה להדפיס מחדש את ספרה הראשון ‘מרחוק’ (מהדורת צילום ראתה אור בשנת תשמ”ח, לאחר מותה, וגם היא אזלה), ואם משום שקובץ השירים, שהוא מעין כינוס־מבחר שנעשה באישורה, והופיע בשנת 1963 (ובמהדורה נוספת בשנת 1972), אזל מזמן.

אולי לכן שיריה גם לא הולחנו ואינם מהדהדים בשירת משוררים עכשוויים. עם זאת, יש לציין שדן מירון עשה רבות להנכחת שירתה בתודעת הקוראים במאמרים רבי־השראה. ומכוח הידידות ששררה ביניהם הוא כתב עליה גם מֶמוּאָר מרגש.

לעומת בנות דורה, שירתה של בת־מרים היא החידתית והמוצפנת ביותר. התחביר שלה לעתים זר ורצוף אינבֶרסיוֹת. העמימוּת תובעת מן הקורא מאמץ גדול: א“ַל תִּשְׁאַל פֹּה בְּהִירוּת מֻסְבֶּרֶת, / פֹּה הַבָּרוּר - כְּסוּפַת הַחוֹל” . “שירה אזוטרית ,” תיארהּ ישראל זמורה; “שירה קשה ,” כתב עזריאל אוכמני. ומבקר אחר: “המכשול הראשי להתקרבות לשירתה של בת־מרים היה ונשאר הקושי הקומוניקטיבי.

הקורא עשוי למצוא עצמו מכושף מבלי שיוכל לחדור לתוכו”. אפילו ברל כצנלסון כתב לה במכתב: א“ֶת המיית שירתך אני חש מן השורה האחת, אך את הגיגי שיריִך איני תופס אלא תפיסה מועטה ולאחר כמה גמיעות. ואולי די בזה?”.

לצד ציון הקושי הקומוניקטיבי מופיעות ברשימות הביקורת והמחקר המלים: כישוף, קסם, מאגיה, המיה, ערפל.

במאמרו משנת 1933 “על הבלתי־מובן בשירה” ניסה אלתרמן לעמוד על הקשיים שמעמידה השירה המודרנית בפני קוראיה: “השירה החדשה נראית לרבים כמין ערפל ומרגיזה כמו עשן מסובך ומפותל, אבל הלא תמיד, תמיד וגם עכשיו, יוצא איזה אדם לרחוב ביום סגריר, ובמקום להגיד: כמה אטוּם הערפל הזה!.. הוא אומר: כמה ערפל זה רך ועמוק!”. [...]

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

מחצית מול מחצית - יוכבד בת-מרים