» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים בספטמבר 2014       חזור

אחד משלנו
מאת: ימימה אבידר טשרנוביץ

ההוצאה: כנרת, זמורה-ביתן הוצאת לאור מחודשת של "אחד משלנו", ספר ההמשך ל"שמונה בעקבות אחד" מאת ימימה אבידר טשרנוביץ. חגי, גיבור הספר האהוב והמוכר, יוצא שוב להרפתקה מסעירה עם חבורת ילדים מגובשת ונועזת, והפעם הימים הם כבר לא ימי מלחמת העולם השנייה, אלא התקופה שבסמוך לקום המדינה. אחד משלנו ראה אור לראשונה בשנת 1947 עם איוריו של נחום גוטמן, ושנית בשנת 1971 עם איורים של איווט שצ'ופק-תומא. המהדורה המחודשת חזרה לציוריו המקוריים של נחום גוטמן אך העברית עודכנה לטובת הקוראים הצעירים של היום, כפי שמסבירות בנותיה של ימימה, דנה ורמה, במבוא לספר:

הַסֵּפֶר הַזֶּה, כְּמוֹ כָּל סִפּוּרֶיהָ שֶׁל יְמִימָה, נִכְתַּב בְּשָׂפָה קוֹלַחַת שֶׁדִּבְּרוּ בָּהּ אָז יַלְדֵי הָאָרֶץ: דִּבּוּר "יוֹמְיוֹמִי, שֶׁמְּשַׁלֵּב לֹא מְעַט סְלֵנְג שֶׁל אוֹתָם יָמִים עִם צִטּוּטִים מִן הַתָּנָ"ךְ - שֶׁהָיָה אָהוּב מְאוֹד עַל יְמִימָה. לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת אָנוּ, בְּנוֹתֶיהָ שֶׁל יְמִימָה, מְבִיאוֹת לָכֶם אֶת אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ הַמְּשַׁמֵּר אֶת רוּחַ הַיָּמִים הָהֵם, בְּשִׁנּוּיִים קַלִּים שֶׁל מִלִּים כְּדֵי לְהַתְאִים אֶת הַכָּתוּב לַשָּׂפָה הַמּוּבֶנֶת הַיּוֹם."

ימימה אבידר טשרנוביץ, כלת פרס ישראל ופרס זאב לספרות ילדים, ידעה לברוא דמויות מלאות אופי ולכתוב עלילות שריתקו את הילדים. בין השורות מבצבצת אהבתה לנופי הטבע ולנופיה האנושיים של הארץ. ימימה טשרנוביץ, בתו של הסופר שמואל טשרנוביץ, נולדה בכ"ג בתשרי תר"ע, 8 באוקטובר 1909, בוילנה, ליטא. עלתה ארצה עם בית אביה בראשית תרפ"ב (1921). למדה תחילה בגימנסיה העברית בירושלים ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה בתל-אביב. את השכלתה האקדמית רכשה באוניברסיטאות ברלין ווינה ועם שובה ארצה למדה בבית המדרש למורים ולגננות ע"ש לוינסקי בתל-אביב. היא כתבה משחר ילדותה: בגיל 14 התפרסמה בניו יורק אגדה לילדים פרי עטה.

בתקופת עבודתה כגננת כתבה ימימה את סיפורי הטף הראשונים שלה (סיפורים לרמה, מוקי השובב, כושי ונושי ועוד), שהתפרסמו תחילה ב"דבר לילדים". ספרה הראשון, סיפורים לרמה, הופיע בשנת 1936, ומאז ועד ליום מותה ראו אור יותר מ-40 ספרים לילדים ולנוער (בהם שמונה בעקבות אחד, שנבחר בשנת החמישים למדינה כספר האהוב ביותר על הילדים; אחד משלנו; שני רעים יצאו לדרך; במעגל הסתרים; מגדלים בירושלים; רכב אש ועוד). ימימה גם תרגמה ספרים מהספרות הקלאסית לילדים ופרסמה מאות כתבות ומאמרים בעיתונות הכללית ובעיתוני ילדים.

ימימה היתה מהסופרים הראשונים ששאבו את נושאי הסיפורים מחיי היומיום של הילדים והנוער. גיבוריה הם ילדים מושרשים בהווי הארץ ובנופיה, שיחסיהם ומנהגיהם פשוטים, והם היו מקור הזדהות לקוראים. נושאי ספריה לגיל הרך נשאבו מסביבתם הקרובה של הילדים והיחסים ביניהם, ספוגים אהבה לחי ולצומח ומלאי אופטימיות.

את השם אבידר אמצו ימימה ובעלה ביום השבעת צה"ל, ביוני 1948, והוא מורכב מראשי שמות בנותיהם, דנה ורמה. ימימה אבידר-טשרנוביץ נפטרה בירושלים בשנת 1998 בגיל 89. על שמה נקרא "מרכז ימימה" בבית ברל, הכולל ספרייה ומפגשי יוצרים לספרות ילדים.

ימימה אבידר-טשרנוביץ בלקסיקון הספרות העברית החדשה

אחד משלנו מאת ימימה אבידר טשרנוביץ בהוצאת כנרת זמורה ביתן, איורים: נחום גוטמן, כריכה קשה, 190 עמודים.

פֶּרֶק רִאשׁוֹן
שֶׁבּוֹ טֶרֶם יַעֲלֶה הַמָּסָךְ

הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵפֶר זֶה, לְמַעַן יוֹסֵף כָּתַבְתִּי: חָשַׁבְתִּי לְהַגִּישׁ לוֹ אֶת הַסֵּפֶר מַתָּנָה לְיוֹם הֻלַּדְתּוֹ - אַךְ הוּא לֹא קִבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה. וּמַדּוּעַ לֹא קִבֵּל אוֹתָהּ? זֹאת תּוּכְלוּ לָדַעַת רַק בְּסוֹף הַדְּבָרִים, וְלֹא בִּתְחִלָּתָם.

אֲבָל הֲרֵי אֵינְכֶם יוֹדְעִים עֲדַיִן מִי הוּא יוֹסֵף וְאַף אֵינְכֶם יוֹדְעִים מִי אֲנִי, וְדוֹמֶה הַדָּבָר לְאוּלָם חָשׁוּךְ בַּתֵּאַטְרוֹן: יוֹשְׁבִים וּמַמְתִּינִים - וְהַמָּסָךְ טֶרֶם עָלָה וְאֵין יוֹדְעִים מָה יִתְרַחֵשׁ עַל הַבָּמָה. וּבְכֵן, הָצִיצוּ נָא מִבַּעַד לַמָּסָךְ וְתִרְאוּ אוֹתִי דּוֹבֵר אֲלֵיכֶם: אֲנִי הוּא חַגַּי, וַדַּאי מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתִי מֵהַסֵּפֶר "שְׁמוֹנָה בְּעִקְבוֹת אֶחָד"; אֲנִי הִשְׁתַּתַּפְתִּי בִּתְפִיסַת הַמְּרַגֵּל שֶׁעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת, וְאִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים - הֲרֵי יֵשׁ עִמִּי תְּעוּדַת זֶהוּת: צַלֶּקֶת עַל רַגְלִי, כְּאוֹת הִצְטַיְּנוּת בַּקְּרָב הַנּוֹדָע לְיַד הַבַּיִת הַקָּטָן.

לֹא אֲסַפֵּר לָכֶם עַכְשָׁו אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה הַהִיא. הַפַּעַם רוֹצֶה אֲנִי לְגוֹלֵל לִפְנֵיכֶם אֶת פָּרָשַׁת הַמַּסָּע הַגָּדוֹל. מַסָּע זֶה הֵחֵל עִם בּוֹאוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וּבוֹאוֹ שֶׁל יוֹסֵף הֵחֵל עִם בּוֹאִי לַמּוֹשָׁב. רוֹאֶה אֲנִי כִּי לֹא אוּכַל אַחֶרֶת אֶלָּא לְסַפֵּר לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים כְּסִדְרָם, וַהֲרֵינִי מַתְחִיל בְּעֶצֶם הַסִּפּוּר.

הַדָּבָר הֵחֵל כָּךְ:

בְּאַחַד הָעֲרָבִים, הַדָּבָר הָיָה שָׁנָה לְאַחַר שֶׁהִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי וְהִקְשַׁבְתִּי מִבְּלִי מֵשִׂים לְשִׂיחָה שֶׁהִתְנַהֲלָה בֵּין אַבָּא לְאִמָּא (אַגַּב, שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר לָכֶם כִּי בֵּינְתַיִם הִשְׁתַּחְרֵר אַבָּא מִן הַצָּבָא וְהָיָה עַכְשָׁו בַּבַּיִת, וְכָל הַבַּיִת הִתְמַלֵּא אוֹר; וַאֲנִי לָמַדְתִּי מִנִּסְיוֹנוֹ בַּצָּבָא הַרְבֵּה דְּבָרִים בַּעֲלֵי תּוֹעֶלֶת שֶׁהָיוּ לִי לְעֵזֶר בַּמַּסָּע הַגָּדוֹל - אַךְ עַל זֹאת עוֹד יְדֻבַּר בַּהֶמְשֵׁךְ). וּבְכֵן, שָׁכַבְתִּי כָּאָמוּר בַּמִּטָּה וְהִקְשַׁבְתִּי.

אַבָּא אָמַר לְאִמָּא:
"הִנֵּה חֻפְשַׁת הַפֶּסַח מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ (בֵּן יָחִיד אֲנִי לְהוֹרַי וְעַל כֵּן "יֶלֶד" יִקְרְאוּ לִי, אִם כִּי גָּדוֹל אֲנִי כְּבָר לְמַדַּי) צָרִיךְ לִשְׁאֹף אֲוִיר צַח. מָה לוֹ כִּי יִתְרוֹצֵץ בֵּין דּוּדֵי הַדֶּלֶק וּבָתֵּי הַחֲרשֶׁת הַמְּפֻיָּחִים. מוּטָב כִּי נִשְׁלַח אוֹתוֹ לַכְּפָר."

"חָלִילָה," אָמְרָה אִמָּא וְקוֹלָהּ רָעַד. "נוֹחַ לִי כִּי יֵשֵׁב בַּבַּיִת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁיַּעֲסֹק שֵׁנִית בִּתְפִיסַת מְרַגְּלִים. דַּי לוֹ לַיֶּלֶד בְּצַלֶּקֶת אַחַת. יִתְכַּבֵּד וְיֵשֵׁב בַּבַּיִת."

"וּמָה בְּכָךְ," צָחַק אַבָּא, "דַּוְקָא הַהַרְפַּתְקָאוֹת הֵן הַמְּחַסְּנוֹת אֶת אָפְיוֹ שֶׁל הָאָדָם. אֵין דָּבָר, לֹא יַזִּיק לוֹ. הֵן בֵּינְתַיִם הִסְתַּיְּמָה הַמִּלְחָמָה וּמִנַּיִן יִקַּח מְרַגְּלִים לִתְפֹּס אוֹתָם? לְכָל הַיּוֹתֵר יִקְרַע זוּג נוֹסָף שֶׁל מִכְנָסַיִם."

"וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ: יֶלֶד זֶה מְסֻגָּל לְהַמְצִיא דְּבָרִים מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה. בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה, יָבוֹאוּ לִקְרָאתוֹ הַרְפַּתְקָאוֹת וְנִסִּים וְנִפְלָאוֹת." כָּךְ אָמְרָה אִמָּא, וַאֲנִי הִקְשַׁבְתִּי לַדְּבָרִים; כַּנִּרְאֶה תּוֹךְ כְּדֵי הַקְשָׁבָה נִרְדַּמְתִּי בְּמִקְצָת, וְכַאֲשֶׁר הִתְעוֹרַרְתִּי, וְהִנֵּה עִנְיַן הַנְּסִיעָה שֶׁלִּי הָפַךְ וְהָיָה לְעֻבְדָּה. עַתָּה סוֹבְבוּ הַדִּיּוּנִים מִסְבִיב הַשְּׁאֵלָה: לְאָן עָלַי לִנְסֹעַ? אָז הִתְחִילָה עוֹבֶרֶת לְנֶגֶד עֵינַי מַפַּת הָאָרֶץ, עַל כָּל כְּפָרֶיהָ וְקִבּוּצֶיהָ. חֵי נַפְשִׁי, אֵין לְךָ זוּג אֲנָשִׁים אֲשֶׁר מַכָּרִים רַבִּים לָהֶם כָּל כָּךְ בָּאָרֶץ כְּהוֹרַי.

עִם כָּל אֶחָד חָרַשׁ אַבָּא בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים אֶת הַשָּׂדֶה, וְאִמָּא לָמְדָה עִם כֻּלָּם בַּגִּימְנַסְיָה. יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי שֶׁמִּסְפַּר הַיְּדִידִים הַטּוֹבִים שֶׁל הוֹרַי הוּא כְּמִסְפַּר הַתּוֹשָׁבִים בָּאָרֶץ, וּמוּבָן שֶׁכָּל אוֹתָם הַיְּדִידִים יִשְׂמְחוּ שִׂמְחָה רַבָּה לְאָרֵחַ בְּבֵיתָם אֶת "כְּבוֹדִי", וַאֲנִי אַבְרִיא וְאַשְׁמִין וְלֹא אֶהְיֶה עוֹד דַּק כְּגִבְעוֹל, וְלֹא אֵאָלֵץ לִבְלֹעַ דַּיְסוֹת הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב!

וּכְמוֹ בְּסֶרֶט עָבְרוּ לְפָנַי הַיִּשּׁוּבִים בָּעֵמֶק וּבָהָר, בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם, וַאֲנִי שָׁכַבְתִּי לִי אוֹתָהּ שָׁעָה בַּמִּטָּה וְחָשַׁבְתִּי כָּךְ: עַל מָה זֶה וְלָמָּה מִתְעָרְבִים הַגְּדוֹלִים בְּעִנְיָנֵינוּ? אִם הֵם דּוֹרְשִׁים אֶת טוֹבָתֵנוּ, יַנִּיחוּ נָא לָנוּ לִבְחֹר הֵיכָן עָלֵינוּ לְבַלּוֹת אֶת יְמֵי הַחֹפֶשׁ. אֲנִי, לְמָשָׁל, הָיִיתִי מַעֲדִיף אֶת הַקְּרָיוֹת עַל כָּל חֲמוּדוֹתֵיהֶן.

הֲרֵי אֵין יְמֵי הַלִּמּוּדִים כִּימֵי הַחֹפֶשׁ: בַּקִּרְיָה יֵשׁ גְּרוּטָאוֹת רַבּוֹת וּבָתֵּי חֲרשֶׁת וְאֶפְשָׁר לְאַרְגֵּן יֹפִי שֶׁל מִשְׂחָקִים, וְאִם אֵינְךָ בַּטְלָן הֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲרֹךְ טִיּוּלִים לַיָּם, לַכַּרְמֶל, בְּקִצּוּר, אֶפְשָׁר לְבַלּוֹת אֶת הַזְּמַן. וְהֵם שׁוֹלְחִים אוֹתִי לַכְּפָר… וּמָה אֶעֱשֶׂה שָׁם? אֶתְפַּטֵּם כְּעֵגֶל וְאֶשְׁתַּזֵּף בַּשֶּׁמֶשׁ. כָּךְ חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, אַךְ הָעוֹלָם מִתְנַהֵל כָּאָמוּר בִּידֵי הַגְּדוֹלִים, וְעַל כֵּן שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְחִכִּיתִי לִגְזַר דִּינִי: לְאָן אֶשָּׁלַח? וּבְלִבִּי לָחַשְׁתִּי תְּפִלָּה: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם נִגְזַר מִלְּפָנֶיךָ כִּי אֶעֱזֹב אֶת חֲבֵרַי וְאֶת חֲמוּדוֹת הַקִּרְיָה, אָנָּא אַל תִּשְׁלְחֵנִי לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ אָמוּת מִשִּׁעֲמוּם!" וְנִרְאֶה כִּי תְּפִלָּתִי נֶעֶנְתָה, שֶׁכֵּן מִיָּד שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא:

"וּבְכֵן, מָנוּי וְגָמוּר וְכָךְ הֻחְלַט: חַגַּי יִסַּע לִכְפַר הַזּוֹרְעִים, אֶל רָחֵל, הֵן שָׁם רוֹנִי תַּעֲזֹר לוֹ בְּתַעֲלוּלָיו, שׁוֹבֵבָה הִיא כָּמוֹהוּ כִּמְעַט." רוֹנִי… וּמִבַּעַד לָעֲרָפֶל הוֹפִיעָה לְפָנַי דְּמוּתָהּ שֶׁל יַלְדָּה זוֹ, בִּתָּהּ שֶׁל רָחֵל, חֲבֶרְתָּהּ שֶׁל אִמָּא מִן הַמַּחְזוֹר בַּגִּימְנַסְיָה (נִסִּיתִי פַּעַם לִמְנוֹת אֶת בְּנֵי מַחְזוֹרָהּ שֶׁל אִמָּא, וְלֹא הִצְלַחְתִּי - כֹּה גָּדוֹל הָיָה הַמִּסְפָּר). רוֹנִי הִתְאָרְחָה בְּבֵיתֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, וּמִיָּד עִם שׁוּבִי מֵהַקִּבּוּץ, לְאַחַר תְּפִיסַת הַמְּרַגְּלִים, כָּתְבָה לִי כַּמָּה מִכְתָּבִים נִרְגָּשִׁים שֶׁבָּהֶם הִתְפַּעֲלָה מִמַּעֲשֵׂי הַגְּבוּרָה שֶׁלָּנוּ וְהִצְטַעֲרָה שֶׁלֹּא יָכְלָה לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה אִתָּנוּ. וּבַמִּכְתָּבִים הָיוּ הַשְּׁגִיאוֹת כְּמִסְפַּר הַמִּלִּים, וּמִסְפַּר הַמִּלִּים כְּמִסְפַּר הַכּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם.

פַּטְפְּטָנִית הִיא רוֹנִי, וְאוֹצַר הַמִּלִּים בְּפִיהָ כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַסְפִּיק לְכִתָּה שְׁלֵמָה, וְהִיא מְדַבֶּרֶת מַהֵר־מַהֵר כְּכַדּוּרִים הַיּוֹצְאִים מִמְּכוֹנַת יְרִיָּה, וְצוֹחֶקֶת הִיא צְחוֹק מְיֻחָד, צְחוֹק הַדּוֹמֶה לְפוֹלִים הַמִּתְגַּלְגְּלִים עַל פְּנֵי הַחֶדֶר; אַךְ בְּדֶרֶךְ כְּלָל הֲרֵי הִיא בְּסֵדֶר גָּמוּר, וְיֵשׁ לְצַיֵּן שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אוֹתִי, אוֹ בִּלְשׁוֹן הַמְּלִיצָה, לֹא הִלְבִּינָה פָּנַי בִּפְנֵי חֲבֵרַי כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵיתֵנוּ, וּמִלְּאָה כָּרָאוּי אֶת כָּל הַמֻּטָּל עָלֶיהָ. וְיֵשׁ לִזְקֹף זֹאת בְּהֶחְלֵט לִזְכוּתָהּ שֶׁל

רוֹנִי, כִּי בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵינֶנִּי מְחַבֵּב בָּנוֹת, וּבְעִקָּר אֵלֶּה שֶׁסֶּרֶט גָּדוֹל תָּקוּעַ לָהֶן מֵעַל לָרֹאשׁ וְהֵן מִתְגַּנְדְּרוֹת, "הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלֵכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה" (פָּסוּק מִן הַתָּנָ"ךְ).

רַק שָׁמַעְתִּי אֶת שְׁמָהּ שֶׁל רוֹנִי וּכְבָר יָדַעְתִּי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת תְּפִלָּתִי: בֵּית רָחֵל, אִמָּהּ שֶׁל רוֹנִי, הָיָה בַּיִת עַלִּיז וְשָׂמֵחַ. רָחֵל טְרוּדָה בַּעֲבוֹדָתָהּ וּבַעֲבוֹדָה צִבּוּרִית וּבַת־צְחוֹק טוֹבָה עַל שְׂפָתֶיהָ, בַּעֲלָהּ אִישׁ נוֹחַ לַבְּרִיּוֹת, עוֹבֵד מִחוּץ לַמֶּשֶׁק, וְעוֹדֵד - בְּנָם בְּכוֹרָם - לוֹמֵד הַרְחֵק מִן הַבַּיִת, בְּמִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, וּבַבַּיִת שַׁלֶּטֶת רוֹנִי - הִיא וּצְחוֹקָהּ הַמְּצַלְצֵל.

לְמָחֳרָת אוֹתוֹ עֶרֶב אָרְזָה אִמָּא אֶת הַמִּזְוָדָה, וּלְאַחַר שֶׁהִפְצִירָה בִּי שֶׁלֹּא אֶקְרַע אֶת מִכְנָסַי, לֹא אַרְחִיק לֶכֶת מֵהַמּוֹשָׁב וְאֶתְנַהֵג כָּרָאוּי, הוֹסִיפָה וְאָמְרָה:

"וּרְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ, הַפַּעַם בְּלִי צַלָּקוֹת וּבְלִי הַרְפַּתְקָאוֹת."

אַךְ כַּאֲשֶׁר בָּאוּ חֲבֵרַי לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי, אָמְרוּ לִי אַחֶרֶת:
"וּבְכֵן, חַגַּי," כָּךְ אָמְרוּ, "סַע וְשׁוּב אֵלֵינוּ כְּשֶׁצְּרוֹר צִיּוּרִים בְּיָדְךָ וְסִפּוּרִים מְעַנְיְנִים לֹא פָּחוֹת מִתְּפִיסַת הַמְּרַגֵּל. עֲלֵה וְהַצְלַח, וְהָעִקָּר: הֱיֵה חֶבְרֶמָן."

לְאַחַר פְּרֵדָה נִרְגֶּשֶׁת מֵאִמָּא כְּדֶרֶךְ הָאִמָּהוֹת, יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ. הַפַּעַם הָיְתָה זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁכָּל תִּינוֹק בַּגַּן הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר בָּהּ בְּאֵין מַפְרִיעַ. יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס וְהִגַּעְתִּי לַמּוֹשָׁב בְּלִי כָּל מִכְשׁוֹל וּפֶגַע.

הַמִּלְחָמָה הֵן הִסְתַּיְּמָה בֵּינְתַיִם וַאֲוִירוֹנֵי הָאוֹיֵב לֹא חָגוּ בִּשְׁמֵי אַרְצֵנוּ, וְאִלּוּ עֲנָנִים אֲחֵרִים הָיוּ תְּלוּיִים מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ בְּשָׁנָה זוֹ שֶׁלְּאַחַר הַמִּלְחָמָה - לוּ רָצִיתִי לְפָרֵט לָכֶם אֶת כָּל הַמַּצָּב הָיִיתִי יָכוֹל לְמַלֵּא דַּפִּים שְׁלֵמִים בְּסִפּוּרִים נוּגִים, אַךְ טוֹב שֶׁלָּנוּ, לַיְּלָדִים, יֵשׁ שָׂפָה קְצָרָה וּמוּבֶנֶת, וּבָהּ אַסְבִּיר לָכֶם אֶת הַדָּבָר בְּאַרְבַּע מִלִּים: "הַמַּצָּב בָּאָרֶץ הָיָה זִיפְת", וְאַתֶּם הֵן מְבִינִים אֶת דְּבָרַי.

יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס וְנָסַעְתִּי. וַהֲרֵינִי מַגִּיעַ בָּזֶה לַפֶּרֶק שֶׁבּוֹ מַתְחִיל לַעֲלוֹת הַמָּסָךְ בְּקָצֵהוּ הָאֶחָד.

אחד משלנו - ימימה אבידר טשרנוביץ