Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2015  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | שנת 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בנובמבר 2015
» ספרים באוקטובר 2015
» ספרים בספטמבר 2015
» ספרים באוגוסט 2015
» ספרים ביולי 2015
» ספרים ביוני 2015
» ספרים במאי 2015
» ספרים באפריל 2015
» ספרים במרץ 2015
» ספרים בפברואר 2015
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2015       חזור

בידיים ריקות - המנושל
מאת: אורסולה לה גווין
The Dispossessed - Ursula K. Le Guin

ההוצאה:

מובי דיק

"המסע האמיתי הוא השיבה..."

שבק הוא בן העולם החדש, שבו הקימו אבותיו חברה אוטופיסטית ושוויונית שמעניקה חירות מוחלטת לפרט, ומתעלה מעל לרכושנות ולאגו האנושי.

לבדו, יוצא שבק בחזרה לצור מחצבתו בעולם הקפיטליסטי בו נמצאת מורשתו התרבותית, במטרה לנפץ את כתלי הניכור שנבנו במהלך מאה ושבעים שנה של נתק מוחלט.

הוא יוצא בידיים ריקות, נוטש מאחוריו את כל שידע והכיר, ופונה אל הלא נודע. בדרכו ימצא שהאמיתות הגדולות שעליהן גדל אינן מוחלטות כפי שחשב, ושהאמת מורכבת מכפי ששיער.

בידיים ריקות - המנושל
שתפו אותי

אורסולה ק' לה גווין יוצרת בכתיבתה חזון מרתק של האדם הנאבק ברודנותו של הטבע האנושי, ובאמצעותו היא בוחנת את התהום הפעורה בין חזון לבין הגשמה ותוהה על תפיסות העולם החומרניות והרוחניות המלוות אותנו ועל תקפותן המוסרית בחברה המודרנית. דיון זה הופך את בידיים ריקות לרלוונטי ומשמעותי היום, לא פחות מכפי שהיה כאשר נכתב לפני ארבעים שנה.

אורסולה ק' לה גווין נחשבת בעיני רבים לאחת מהגדולים בסופרי המדע הבדיוני בכל הזמנים. כתיבתה מתאפיינת ביושר אינטלקטואלי נוקב וביכולת התבוננות חדה כתער, ועם זאת רגישה להפליא, אל מעמקי החברה האנושית ונפש האדם. בידיים ריקות, שזכה בפרסים רבים, נחשב לפסגת יצירתה של לה גווין, ומובא כעת בעברית בתרגומו המעמיק של עמנואל לוטם.

הספר ראה אור בעברית לראשונה בשם" "המנושל", בתרגומה של תמר עמית (כתר, 1980).

העולם נשר מתחתיו, והוא נשאר בדד.
תמיד היה בו הפחד שכך יקרה לו, קשה מכל פחד מוות. המת מאבד את עצמו ומצטרף אל השאר. הוא שמר את עצמו, ואיבד את השאר.
אתה יכול לחזור, לשוב הביתה... כל עוד אתה מבין שהבית הוא מקום שמעולם לא היית בו.

בידיים ריקות, אוטופיה עמומה מאת אורסולה ק' לה גווין בהוצאת מובי דיק, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, כריכה קשה, 410 עמודים.

בידיים ריקות, אוטופיה עמומה | פרק ראשון
היה כותל, מעין חומת אבן. הוא לא נראה חשוב. מאבנים לא־מסותתות נבנה, מאוּחות בטיט גס. מבוגרים יכלו להשקיף אל מעבר לו, ואפילו ילדים יכלו לטפס עליו. במקום שחצה את הדרך לא היה שער, והוא התנוון תחת זאת לגיאומטריה ותו לא, לקו, לרעיון של תיחום. אבל הרעיון היה ממשי. במשך שבעה דורות, לא היה בעולם דבר חשוב יותר מהכותל ההוא.

ככל הכתלים, הוא היה דו־משמעי, דו־פרצופי. מה שנמצא מפנים לו ומה שנמצא מחוץ לו היה תלוי בשאלה באיזה צד אתם עומדים.

למבט מצד אחד, הכותל סגר על שדה צחיח של מאתיים וחמישים דונמים שנקרא נמל אָנָארֶס. בשדה היו כמה עגורני העמסה גדולים, משטח נחיתה לחלליות, שלושה מחסנים, מוסך משאיות ובית מגורים. הבית נראה עמיד, מלוכלך ועגום; לא היו לו גינות, לא היו בו ילדים; ניכר שאיש לא התגורר בו, איש אפילו לא חשב להישאר בו זמן רב. למען האמת, הוא נועד להֶסגר. הכותל סגר לא רק על שדה הנחיתה אלא גם על הספינות שהגיעו מהחלל, ועל האנשים שבאו בספינות, ועל העולמות שמהם באו, ועל שאר היקום. הוא חבק את היקום והשאיר את אנארס בחוץ, חופשייה. למבט מהצד השני, הכותל סגר על אנארס: כוכב הלכת כולו היה בתוכו, מחנה כלא גדול, מנותק משאר העולמות ומשאר האנשים, שרוי בהסגר.

כמה אנשים עלו בדרך המוליכה לשדה הנחיתה, אחרים כבר עמדו סביבו, במקום שהדרך ביתקה את הכותל. לעתים קרובות באו לכאן אנשים מהעיר הסמוכה אַבֶּנָאי בתקווה לראות חללית, או פשוט כדי לראות את הכותל. אחרי ככלות הכול, זה היה כותל התיחום היחיד בעולם. בשום מקום אחר לא יכלו לראות שלט שאומר הכניסה אסורה. בני הנעורים, במיוחד, נמשכו אליו. הם קרבו ובאו לכותל; הם ישבו עליו.

אולי יוכלו לראות צוות עובדים בפעולה, פורקים ארגזים שהגיעו מקרונות רכבת לתוך המחסנים. אולי תהיה אפילו חללית מטען על כן הנחיתה. חלליות המטען הגיעו רק שמונה פעמים בשנה, בלי הודעה מראש, מלבד לסינדיקים העובדים בפועל בנמל, ולכן, אם שפר עליהם מזלם של הצופים והזדמן להם לראות אחת מהן, הם התרגשו בתחילה. אבל כך הם ישבו להם, וממול ישבה החללית, מגדל שחור ועבה בתוך סבך של עגורנים ניידים, הרחק מעבר לשדה.

ואז ניגשה אליהם אישה מאחד מצוותי המחסן ואמרה, "אנחנו סוגרים להיום, חברים." היא ענדה סרט זרוע של הביטחון, מראה נדיר כמעט כמו החללית. זה היה די מסעיר. אבל נעימת קולה, גם אם הייתה רכה, אמרה סופיות. היא הייתה האחראית על צוות העובדים הזה, ואם יתגרו בה, היא תוכל להסתמך על הסינדיקים שלה. ובלאו הכי, לא היה מה לראות. הנוכרים, האנשים שמחוץ לעולם, נשארו נסתרים בספינתם. ההצגה נגמרה.

הייתה זו הצגה משעממת גם לצוות הביטחון. לפעמים שאלה אחראית הצוות את נפשה שמישהו רק ינסה לחצות את הכותל, איש צוות נוכרי הבורח מספינתו, או נער מאבנאי המנסה להתגנב כדי לראות את חללית המטען מקרוב. אבל זה לא קרה מעולם. שום דבר לא קרה מעולם. וכאשר קרה משהו, היא לא הייתה מוכנה לקראתו.

קברניט חללית המטען זיכרון אמר לה, "האספסוף הזה רוצה לעשות משהו לספינה שלי?"

אחראית הצוות הביטה וראתה שאכן, קהל של ממש צבא על השער, מאה איש או יותר. הם עמדו להם, סתם עמדו, כדרך שעמדו אנשים בתחנותיהן של רכבות המזון בימי הרעב הגדול. זה הפחיד את האחראית.

"לא. הם, אה, מוחים," אמרה ביוֹטית האטית והמוגבלת שלה. "מוחים נגד ה... אה, אתה יודע. הנוסע?"

"את רוצה להגיד לי שהם מחפשים את הממזר הזה שאנחנו אמורים לקחת? הם חושבים לנסות לעצור אותו, או אותנו?" המילה "ממזר," שלא היה לה תרגום בשפתה של האחראית, לא אמרה לה מאומה, מלבד מונח נוכרי כלשהו שהיה זר לבני עמה, אבל צלילהּ לא מצא חן בעיניה כל עיקר, כשם שלא מצאו חן בעיניה גון קולו של הקברניט, או הקברניט עצמו. "אתם יכולים לדאוג לכם?" שאלה קצרות.

"בטח, ועוד איך. אתם רק תגמרו להעמיס את שאר המטען הזה, מהר. ותכניסו את הנוסע הממזר הזה פנימה. שום כנופייה של אוֹדים לא יכולה לעשות לנו צרות." הוא טפח על החפץ שהיה נעוץ בחגורתו, חפץ מתכתי דומה לפין מעוות, והעיף מבט מתנשא באישה הלא־חמושה.

היא ידעה שהחפץ הפאלי הוא כלי נשק, ושלחה לעברו מבט צונן. "ספינה עמוסה עד שעה ארבע־עשרה," אמרה. "תשמור צוות בפנים בשקט. המראה ארבע־עשרה ארבעים. אם אתה צריך עזרה, תשאיר הודעה מוקלטת בבקרת קרקע." היא פנתה והסתלקה בטרם יספיק הקברניט להתייהר שוב. הכעס שיווה לה משנה תקיפות כלפי צוותה וכלפי ההמון. "פנו את הדרך שם," פקדה כשהתקרבה לכותל. "משאיות נכנסות, מישהו עלול להיפגע. זוזו הצדה!"

הגברים והנשים בקהל התווכחו איתה וזה עם זה. הם חצו שוב ושוב את הדרך, ואחדים נכנסו ועברו את הכותל. אבל הם פינו את הדרך, פחות או יותר. כשם שלאחראית הצוות לא היה ניסיון בהשתלטות על המון, להם לא היה ניסיון בהמוניות. הם היו חברי קהילה, לא ברגים בקולקטיב, ורגשות המוניים לא השפיעו עליהם; מספר הרגשות שם היה כמספר האנשים. והם לא ציפו שפקודות יהיו שרירותיות, לכן לא היה להם ניסיון בהפרת פקודות. חוסר ניסיונם הציל את חיי הנוסע.

חלקם באו כדי להרוג בוגד. אחרים באו כדי למנוע את צאתו, או כדי לצרוח אליו דברי עלבון, או סתם כדי לראות אותו; וכל אלה האחרונים חסמו את דרכם הקצרה של המתנקשים. איש מהם לא נשא נשק חם, אם כי אחדים החזיקו בסכינים. פירושה של תקיפה, בשבילם, היה תקיפה גופנית; הם רצו לאחוז בבוגד במו ידיהם. הם ציפו שהוא יבוא בליווי משמר, במכונית.

בעודם מנסים לבדוק משאית טעונה ומתווכחים עם נהגה הזועם, בא האיש שביקשו בהליכה על אם הדרך, לבדו. עד שזיהו אותו, הוא הספיק לעבור את מחצית השדה, וחמישה סינדיקים של צוות הביטחון הלכו אחריו. המבקשים להרוג אותו התחילו לרדוף אחריו, מאוחר מדי, וליידות אבנים, לא מאוחר מדי. הם בקושי שרטו את המבוקש, בדיוק כשהגיע לספינה, אבל אבן צור במשקל קילוגרם פגעה בצד ראשו של אחד מאנשי צוות הביטחון והרגה אותו על עומדו.

פתחי הספינה נסגרו. אנשי הביטחון פנו לאחור, נושאים עמם את חברם המת; הם לא ניסו כלל לעצור את מובילי ההמון שבא במרוצה לעבר הספינה, אם כי אחראית הצוות, לבנה מהלם ומזעם, שילחה בהם קללות תופת כשחלפו בריצה על פניה, והם סטו מדרכם כדי שלא להיתקל בה. משהגיעו אל הספינה התפזרו מובילי ההמון ועמדו אובדי עצות. דממת הספינה, תנועותיהם המקרטעות של העגורנים השלדיים הענקיים, המראה החרוך המוזר של האדמה, היעדרו של כל דבר בקנה־מידה אנושי, כל אלה בלבלו אותם.

פרץ של קיטור או גז ממשהו שהיה קשור לספינה גרם חלחלה לאחדים מהם; הם נשאו מבטים מודאגים אל הרקטות, המנהרות השחורות הענקיות מעל ראשיהם. צופר השמיע יבבת אזעקה מצדו הרחוק של השדה. אחד מהם פנה לחזור אל השער, ואחריו עוד אחד ועוד אחרים. איש לא עצר אותם. בתוך עשר דקות היה השדה פנוי, והקהל השתרך על הדרך המוליכה לאבנאי. דומה היה כאילו לא קרה שום דבר, אחרי ככלות הכול.

בתוך זיכרון קרה הרבה מאוד. מכיוון שבקרת הקרקע הקדימה את שעת השיגור, היה צורך להריץ את כל השגרות בחצי הזמן. הקברניט פקד לחגור את הנוסע ולנעול אותו בחדר ההסבה של הצוות, יחד עם הרופא, למען לא יפריעו לפעילות. היה שם מרקע, והם יוכלו לצפות בשיגור אם ירצו.

הנוסע צפה. הוא ראה את השדה, ואת הכותל סביב השדה, והרחק מעבר לכותל, את המדרונות הרחוקים של הרי נֶה תֶרָה, מנוקדים בשיחי הוֹלוּם־הַבָּתָה ובעצי קוץ־סהר כסופים, דלילים.

כל אלה פתחו פתאום בדהרה מסחררת במורד המרקע. הנוסע הרגיש איך נדחף ראשו לאחור כנגד המסעד המרופד. זה היה כמו בדיקה אצל רופא שיניים, הראש נדחק לאחור, הלסת פעורה מאונס. הוא התקשה לנשום, הוא חש בחילה, הוא הרגיש איך סוגרי מעיו משתחררים מפחד. כל גופו שיווע אל הכוחות האדירים שאחזו בו. לא עכשיו, עוד לא, רק רגע!

עיניו הצילו אותו. מה שהן התעקשו לראות ולדווח לו הוציא אותו מהאימה האוטיסטית שאחזה בו. כי על המרקע היה עכשיו מראה משונה, מישור גדול וחיוור של אבן. זה היה המדבר, כפי שהוא נראה מההרים שמעל העמק הגדול. כיצד הגיע שוב לעמק הגדול? הוא ניסה לומר לעצמו שהוא נמצא בספינת אוויר. לא, בספינת חלל. שולי המישור הבהיקו בבהירותו של אור על מים, אור על־פני ים רחוק. אין מים במדבריות האלה. אם כן, מה הוא רואה? מישור האבן לא היה עוד מישור, כי הוא נעשה קעור, כמו קערה עצומה מלאה באור שמש. ובעודו צופה בפליאה נעשתה הקערה שטוחה יותר, והאור נשפך מתוכה.

בבת אחת הופיע קו שחצה אותה, מופשט, גיאומטרי, פלח מושלם של מעגל. מעבר לקשת הזאת היה שְׁחור. השחור הזה הפך את כל התמונה על פיה, עשה אותה לתשליל. החלק הממשי שלה, חלק האבן, לא היה עוד קעור ומלא אור אלא קמור, מחזיר אור, דוחה אור. זה לא היה מישור ולא קערה אלא ספֵירה, כדור של אבן לבנה נופל לתוך השחור, הולך ומתרחק. זה היה עולמו. "אני לא מבין," אמר בקול רם.

מישהו ענה לו. במשך שעה קלה, הוא לא הצליח לתפוס שהאיש העומד ליד כיסאו מדבר אליו, עונה לו, כי הוא לא הבין עוד מהי תשובה. הוא היה מודע בבירור רק לדבר אחד, לבידוד המוחלט שלו. העולם נשר מתחתיו, והוא נשאר בדד.

תמיד היה בו הפחד שכך יקרה לו, והוא היה קשה מכל פחד מוות. המת מאבד את עצמו ומצטרף אל השאר. הוא שמר את עצמו, ואיבד את השאר.

לבסוף מצא שיש בכוחו לשאת את עיניו אל האיש העומד לידו. הוא היה זר, כמובן. מעתה ואילך, יהיו רק זרים. הוא דיבר בשפה זרה: יוֹטית. למילים היה פשר. לכל הדברים הפעוטים היה פשר; רק לַשָּׁלֵם לא היה. האיש אמר משהו על הרצועות שריתקו אותו לכיסאו. הוא גישש בידיו, חיפש אותן. הכיסא הזדקף בתנופה, והוא כמעט נפל מתוכו בגלל הסחרחורת ואובדן שיווי המשקל.

האיש לא הפסיק לשאול אם מישהו חש כאב. על מי הוא מדבר? "האם הוא בטוח שהוא לא נפגע?" ביוטית, צורת הפנייה הישירה המנומסת עושה שימוש בגוף שלישי. האיש התכוון אליו, לו עצמו. הוא לא ידע למה היה אמור להיפגע; האיש המשיך לומר משהו על אבנים שנזרקו. אבל האבן לא תפגע לעולם, חשב. הוא הביט במרקע לחפש את האבן, האבן הלבנה הנופלת מטה לתוך החושך, אבל המרקע היה ריק מכול. "שלום לי," אמר לבסוף, באקראי.

זה לא פייס את האיש. "נא לבוא איתי. אני רופא."

"שלום לי."

"נא לבוא איתי, דוקטור שֶׁבֶק."

"אתה דוקטור," אמר שבק אחרי שהות. "אני לא. קוראים לי שבק."

הרופא, איש נמוך קומה, בהיר ומקריח, עיווה את פניו בדאגה. "אתה חייב להיות בתא שלך, אדוני – סכנת הידבקות – לא היית אמור להיות במגע עם שום אדם מלבדי, עברתי שבועיים של חיטוי לחינם, יימח שמו של הקברניט הזה! נא לבוא איתי, אדוני. יחזיקו אותי אחראי –"

שבק קלט שהאיש הקטן נרעש. הוא לא חש נקיפות מצפון, או השתתפות בצער; אבל גם במקום שבו היה, בבדידות המוחלטת, החוק האחד תפס, החוק האחד והיחיד שהוא הכיר בו מאז ומעולם. "בסדר," אמר וקם.

הוא חש סחרחורת, וכאב בכתפו הימנית. הוא ידע שהספינה נעה בלי ספק, אבל לא הייתה תחושת תנועה; הייתה רק דממה, דממה נוראה וגמורה, ממש מעבר לכתלים. הרופא הוליך אותו במסדרונות מתכת דוממים אל חדר.

היה זה חדר קטן מאוד, בעל כתלים מאוחים, ריקים מכול. הוא דחה את שבק, הזכיר לו מקום שהוא לא רצה לזכור. הוא נעצר בפתח. אבל הרופא דחק והפציר בו, והוא נכנס פנימה.

הוא התיישב על מיטה, או בעצם דרגש, עדיין סחרחר ואדיש מרוב עייפות, והתבונן ברופא בלי סקרנות. הוא חש שעליו להיות סקרני; האיש הזה היה האוּרָאסטִי הראשון שראה מימיו. אבל הוא היה עייף מדי. הוא היה מסוגל להשתטח ולהירדם מיד.

הוא היה ער כל הלילה הקודם, עבר על ניירותיו. שלושה ימים לפני־כן ליווה את טַקבֶר והילדים לשלום־ושפע, ולאחר מכן היה עסוק, רץ אל מגדל הרדיו כדי להחליף מסרים של הרגע האחרון עם האנשים באוּרָאס, שוחח על תוכניות ועל אפשרויות עם בֶּדָאפּ ועם השאר. במשך כל הימים הבהולים האלה, מאז צאתה של טקבר, תחושתו הייתה שלא הוא עושה את כל הדברים שעשה, אלא שהם עושים אותו.

הוא היה מסור בידיהם של אחרים. רצונו שלו לא פעל. לא היה לרצונו צורך לפעול. רצונו הוא שהתחיל את כל זה, הוא שיצר את הרגע הזה ואת הכתלים האלה הסובבים אותו עכשיו. כמה זמן עבר מאז? שנים. חמש שנים לפני־כן, בדומיית הלילה בצָ'קָאר שבהרים, כשאמר לטקבר, "אני יוצא לאבנאי לפרק כתלים."

לפני־כן, אפילו; זמן רב לפני־כן, באבק הגדול, בשנות הרעב והייאוש, כשהבטיח לעצמו כי לעולם לא יפעל שוב אלא־אם־כן יפעל מרצונו החופשי. ודבקותו בהבטחה ההיא הביאה אותו לכאן: לרגע הזה נטול הזמן, למקום הזה נטול האדמה, לחדר הקטן הזה, לבית הסוהר הזה.

הרופא בדק את כתפו החבולה (החבלה התמיהה את שבק; הוא היה מתוח קודם לכן ומוטרד מכדי שייתן את דעתו למתרחש בשדה הנחיתה, ולא חש כלל באבן שפגעה בו). עכשיו פנה אליו הרופא, מחזיק בידו מחט הזרקה.

"אני לא רוצה את זה," אמר שבק. היוטית הייתה אטית בפיו ומבטאו, כפי שידע מחילופי הדברים ברדיו, היה גרוע, אבל הדקדוק היה תקין די והותר; הוא התקשה יותר בהבנה מאשר בדיבור.

"זה חיסון נגד חצבת," אמר הרופא, באטימות אוזניים מקצועית.

"לא," אמר שבק.

הרופא נגס בשפתו לרגע ואמר, "האם אתה יודע מה זו חצבת, אדוני?" "לא."

"מחלה. מידבקת. חמורה בדרך־כלל אצל מבוגרים. היא אינה קיימת אצלכם באנארס; ננקטו אמצעי מניעה על־מנת למנוע את כניסתה כשיוּשב כוכב הלכת שלכם. היא שכיחה באוראס. היא עלולה להרוג אותך. וכמוה עוד תריסר זיהומים נגיפיים שכיחים אחרים. אתה לא מחוסן. האם אתה ימני, אדוני?"

שבק נד בראשו לשלילה, אוטומטית. הרופא, בתנועתו החיננית של קוסם במה, החליק את המחט לתוך זרועו הימנית. שבק השלים בשתיקה עם הזריקה הזאת ועם הבאות אחריה. לא הייתה לו זכות לחשוד או למחות. הוא מסר את עצמו לידי האנשים האלה; הוא ויתר על זכותו המוּלדת לחופש החלטה. היא הייתה כלא הייתה, נשמטה לאחור יחד עם עולמו, עולם ההבטחה, האבן הצחיחה.

הרופא דיבר שוב, אבל הוא לא הקשיב.

במשך שעות או ימים הוא התקיים בריקנות, בחלל יבש ואומלל בלי עבר או עתיד. הכתלים ניצבו הדוקים סביבו. מחוצה להם הייתה הדממה. זרועותיו ואחוריו כאבו מזריקות; היה לו חום, שלא הגיע ממש לכלל דמדום, אבל הותיר אותו על בלימה בין בינה לאי־בינה, בשטח הפקר. הזמן לא עבר. לא היה זמן. הוא היה הזמן: רק הוא. הוא היה הנהר, החץ, האבן. אבל הוא לא נע. האבן שהושלכה נותרה דוממת בנקודת האמצע. לא היו יום ולילה. לפעמים הדליק הרופא את האור, לפעמים כיבה אותו. בכותל ליד הדרגש היה קבוע שעון; המחוון שלו עבר לו בין עשרים המספרים שעל החוגה, מזה לזה, באפס משמעות.

הוא התעורר משינה ארוכה ועמוקה, ומכיוון שפנה למול השעון, התבונן בו במנומנם. המחוג שלו עמד מעט אחרי 15, ואם יש לקרוא את החוגה החל מחצות, כמו בשעון 24 השעות האנארסטי, פירושו של דבר אמצע אחר הצהריים. אבל כיצד יכול להיות אמצע אחר הצהריים בחלל שבין שני עולמות? ובכן, הספינה צריכה לשמור על שעון משלה, אחרי ככלות הכול. הבנת כל הדברים האלה רוממה את רוחו לאין שיעור.

הוא התיישב ולא חש סחרחורת. הוא קם מהדרגש ובדק את שיווי משקלו: מניח את הדעת, אם כי הוא הרגיש שכפות רגליו אינן שרויות במגע הדוק מאוד עם הרצפה. שדה הכבידה של הספינה חלש למדי, בלי ספק. ההרגשה לא מצאה חן בעיניו במיוחד; הוא היה זקוק ליציבות, לאיתנות, לעובדות מוצקות. הוא פתח בסריקה שיטתית של החדר הקטן, בחיפוש אחר אלה.

הכתלים הריקים מכול היו מלאי הפתעות, מוכנות ומזומנות להתגלות כולן למגע בלוחית: כיור רחצה, אסלה, ראי, שולחן כתיבה, כיסא, ארון בגדים, מדפים. היו כמה מכשירי חשמל מסתוריים לגמרי, קשורים לכיור, ושסתום המים לא נסגר כשהרפית מהברז, אלא המשיך להזרים עד שסגרת אותו – סימן, חשב שבק, לאמונה איתנה בטבע האדם, או לכמויות שופעות של מים חמים. ההנחה האחרונה נראתה לו עדיפה, והוא רחץ את כל גופו; ומכיוון שלא מצא מגבת, ייבש את עצמו באחד המכשירים המסתוריים, שפלט משב מדגדג ונעים של אוויר חמים.

הוא לא מצא את בגדיו שלו, ולכן שב ולבש את הבגדים שמצא על גופו כשהתעורר: מכנסיים רפויים קשורים בשרוך ומקטורן חסר צורה, שניהם צהובים בוהקים עם נקודות כחולות קטנות. הוא הביט בעצמו בראי. הוא חשב שהמראה מצער. האם ככה מתלבשים באוראס? הוא חיפש מסרק, לשווא, והסתפק בקליעת שערו שוב לצמה, ומשהיטיב כך את מראהו, פנה לצאת מהחדר.

הוא לא הצליח. הדלת הייתה נעולה.

הוא סירב להאמין בתחילה, אבל חוסר האמון הפך לזעם, למין זעם, לרצון עיוור לנהוג באלימות, שכמוהו לא חש כל ימי חייו עד כה. הוא משך ודחף את ידית הדלת המסרבת לנוע, הטיח את כפות ידיו בדלת המתכת החלקלקה, ולבסוף פנה ולחץ על כפתור הקריאה, זה שהרופא אמר לו ללחוץ עליו בשעת צורך.

דבר לא קרה. היו המון כפתורים קטנים אחרים, ממוספרים וצבעוניים, על לוחית הקשר; הוא העביר את ידו בשיטתיות על כולם. הרמקול הקבוע בכותל התחיל לקשקש, "מי לעזאזל כן אני בא מיד ישר החוצה מעשרים ושניים –"

שבק הרים את קולו מעל כולם: "פיתחו את הדלת!"

הדלת החליקה ונפתחה, והרופא הציץ פנימה. למראה פניו הצהבהבות, הקירחות, המודאגות, הצטננה חמתו של שבק ונסוגה אל החשכה הפנימית. הוא אמר, "הדלת הייתה נעולה."

"צר לי, דוקטור שבק – אמצעי זהירות – הדבקה – לשמור שלא ייכנס שום איש –"

"לא להיכנס, לא לצאת, היינו הך," אמר שבק והשפיל את מבטו אל הרופא בעיניים בהירות ומרוחקות. "בטיחות –"

"בטיחות? צריכים להחזיק אותי בקופסה?"

"חדר ההסבה של הקצינים," נידב הרופא בחיפזון, לפיוס. "האם אתה רעב, אדוני? אולי תרצה להתלבש, ונצא לחדר ההסבה."

שבק הסתכל על בגדי הרופא: מכנסיים כחולים הדוקים, תחובים לתוך נעליים שנראו בעצמן חלקות וענוגות כמו בד; מקטורן סגול־אדום פתוח מלפנים וסגור שוב בצפרדעי כסף; ומתחת לזה נראתה, רק בצוואר ובפרקי הידיים, חולצה סרוגה לבנה־בוהקת.

"אני לא לבוש?" שאל שבק לבסוף.

"כן, פיג'מה תספיק, בהחלט. אין רשמיות בחלליות מטען."

"פיג'מה?"

"מה שאתה לובש. בגדי שינה."

"בגדים שלובשים כשישנים?"

"כן."

שבק מצמץ. הוא לא הגיב. הוא שאל, "איפה הבגדים שלבשתי?"

"הבגדים שלך? שלחתי אותם לניקוי – לחיטוי.

אני מקווה שלא אכפת לך, אדוני –" הוא בדק לוחית בכותל ששבק לא גילה עדיין ומצא חבילה עטופה בנייר ירוק חיוור. הוא הוציא מתוכה את חליפתו המקורית של שבק, שנראתה נקייה מאוד וקצת מוקטנת בגודלה, מעך בכפות ידיו את הנייר הירוק, הפעיל לוחית אחרת, השליך את הנייר לפח שנפתח וחייך בהיסוס, "הנה לך, דוקטור שבק."

"מה קרה לנייר?"

"לנייר?"

"הנייר הירוק."

"אה, זרקתי אותו לאשפה."

"אשפה?"

"לסילוק. ישרפו אותו."

"אתם שורפים נייר?"

"אולי יזרקו אותו פשוט לחלל, אני לא יודע. אני לא רופא חלל, דוקטור שבק. זכיתי בכבוד להשגיח עליך בגלל ניסיוני עם אורחים אחרים מעולמות אחרים, השגרירים מטֶרָה ומהַיין. אני אחראי לנוהלי החיטוי והסיגול של כל הנוכרים המגיעים לאָה־יוֹ. אין זאת אומרת שאתה נוכרי באותו מובן בדיוק, כמובן." הוא הביט בחשש בשבק, שלא הצליח לקלוט את כל מה שנאמר, אבל הבחין ברקע המודאג, החששני והרוחש טובה שמאחורי המילים.

"לא," הרגיע אותו שבק, "אולי הייתה לי ולך סבתא משותפת לפני מאתיים שנה, באוראס." הוא לבש את בגדיו הקודמים, וכאשר משך את החולצה מעל ראשו ראה את הרופא תוחב את "בגדי השינה" הכחולים וצהובים לפח ה"אשפה". שבק נעצר לרגע, בעוד הצווארון מתוח מעל אפו. הוא הגיח מתוך החולצה, כרע ברך ופתח את הפח. הוא היה ריק.

"הבגדים נשרפו?"

"טוב, זאת פיג'מה זולה, הנפקה תקנית – ללבוש ולזרוק, עולה פחות מניקוי."

"עולה פחות," חזר שבק על הדברים במהורהר. הוא אמר את המילים כדרך שפליאונטולוג מביט במאובן, המאובן שבכוחו לתארך שכבה שלמה.

"לצערי, הכבודה שלך אבדה במהומת הריצה אל הספינה. אני מקווה שלא היה בה שום דבר חשוב." "לא הבאתי איתי דבר," אמר שבק. אמנם החליפה דהתה כמעט עד לובן והתכווצה במקצת, אבל היא התאימה לו עדיין, והמגע המוכר והמחוספס של בד ארוג מסיבי הולום היה נעים.

הוא הרגיש שחזר להיות הוא עצמו. הוא התיישב על הדרגש למול הרופא ואמר, "עליך להבין, אני יודע שאתם אינכם מקבלים דברים כפי שאנחנו מקבלים אותם. בעולמך, באוראס, אדם צריך לקנות דברים. אני בא לעולמכם, אין לי כסף, אינני יכול לקנות, לכן אני צריך להביא. אבל כמה אפשר להביא? ביגוד, כן, יכולתי להביא שתי חליפות. אבל אוכל? כיצד אוכל להביא מספיק אוכל? אינני יכול להביא, אינני יכול לקנות.

כדי להשאיר אותי בחיים, אתם תצטרכו לתת לי. אני אנארסטי, עלי להניע את האוראסטים לנהוג כמו אנארסטים: לתת. כמובן, אין שום הכרח להשאיר אותי בחיים! אני הוא הקבצן, עליך להבין."

"לא, כלל וכלל לא, אדוני, לא ולא. אתה אורח נכבד ביותר. אנא, אל תשפוט אותנו לפי צוות הספינה הזאת, אלה אנשים נבערים, מוגבלים – אין לך מושג איזו קבלת פנים מצפה לך באוראס. אחרי ככלות הכול, אתה ידוע ומפורסם בעולם – מדען ידוע ומפורסם בגלקסיה! והאורח הראשון שלנו מאנארס! אני מבטיח לך, הדברים יהיו שונים בתכלית כשנגיע לשדה פֶּיֵיר."

"אין ספק בלבי שהם יהיו שונים," אמר שבק.

הטיסה לירח נמשכת בדרך־כלל ארבעה ימים וחצי בכל כיוון, אבל הפעם נוספו לדרך חזרה חמישה ימים של הסתגלות, למען הנוסע. שבק ודוקטור קִימוֹאֶה בילו אותם בחיסונים ובשיחות. קברניט הזיכרון בילה אותם בשמירה על מסלול סביב אוראס, ובגידופים. כשהיה עליו לדבר עם שבק, עשה זאת בזלזול שמקורו במצוקה פנימית. הרופא, שהיה מוכן ומזומן להסביר כל דבר, מסר הערכה מוכנה מראש: "הוא רגיל לראות את כל הנוכרים כנחותים, כפחותים מבני־אדם במלוא מובן המילה."

"אוֹדוֹ קראה לזה יצירת דמוי־מין. כן. חשבתי שאולי אנשי אוראס כבר אינם חושבים ככה, מכיוון שיש לכם כל־כך הרבה שפות ואומות, ואפילו אורחים ממערכות שמש אחרות."

"מעט מאוד מאלה, מכיוון שהמסע הבין־כוכבי כה יקר וכה אטי. אולי לא תמיד יהיה כזה," הוסיף דוקטור קימואה, בכוונה גלויה להחמיא לשבק או לשחרר את חרצובות לשונו, אבל שבק התעלם ממנה. "הקצין השני," אמר. "נדמה לי שהוא פוחד ממני."

"אה, אצלו זו התנשאות דתית. הוא אֶפִּיפָנִיסט מאסכולת הפרשנות המצומצמת. מדקלם את העיקרים מדי לילה. מוח נוקשה לחלוטין."

"ובכן, הוא רואה אותי – איך?"

"כאתיאיסט מסוכן."

"אתיאיסט! למה?"

"למה? מפני שאתה אודוני מאנארס – אין דת באנארס."

"אין דת? האם אנחנו אבנים, באנארס?"

"אני מדבר על דת ממוסדת – כנסיות, עיקרי אמונה –" קימואה נרעש בקלות. הוא היה מלא בביטחון העצמי הנמרץ האופייני לרופאים, אבל שבק ערער אותו פעם אחר פעם. כל הסבריו הגיעו לבסוף, אחרי שתי שאלות או שלוש מפי שבק, למבוי סתום. כל אחד משניהם קיבל כמובנים מאליהם יחסים מסוימים שבן־שיחו לא יכול אפילו לראות.

לדוגמה, העניין המוזר של עליונות ונחיתות. שבק ידע שמושג העליונות, הגובה היחסי, חשוב לאוראסטים; הם השתמשו בכתביהם בביטוי "גבוה יותר" כשם נרדף ל"טוב יותר", במקום שאנארסטים היו כותבים "מרכזי יותר". אבל מה הקשר בין גבוה יותר לבין היותו של אדם נוכרי? זו הייתה חידה אחת מני מאות.

"הבינותי," אמר עכשיו, משהתבהרה עוד חידה. "אינכם מכירים בקיומה של דת מחוץ לכנסיות. כשם שאינכם מכירים בקיומה של מוסריות מחוץ לחוקים. דע לך, מעולם לא הבנתי את זה, למרות כל הספרים האוראסטיים שקראתי."

"ובכן, בימינו אלה, כל אדם נאור יודה –"

"אוצר המילים מכביד על ההבנה," אמר שבק, שביקש לקדם את תגליתו הלאה. "בפּרָאבִית, המילה דת היא ירודת־שכיחות. לא, איך הייתם אומרים – נדירה. לא בשימוש תכוף. כמובן, זוהי אחת הקטגוריות: האופן הרביעי. לא רבים לומדים את השימוש בכל האופנים. אבל האופנים בנויים מהיכולות הטבעיות של הנפש, ולא ייתכן שאתם מאמינים ברצינות שאין בנו שום יכולת לדת? שאנחנו יכולים לעסוק בפיסיקה בעודנו מנותקים מן העמוקה בזיקות שיש לאדם עם הקוסמוס?"

"מה, לא, כלל וכלל לא –"

"זה אכן היה הופך אותנו לדמוי־מין באמת ובתמים!"

"ודאי שאנשים משכילים יבינו את זה; הקצינים האלה בורים."

"אבל רק המתנשאים, אם כן, הם המורשים לצאת לקוסמוס?"

כל שיחותיהם היו כאלה, מתישות לרופא ולא־מספקות לשבק, ובכל זאת מעניינות לאין שיעור לשניהם. לא הייתה לשבק שום דרך אחרת לחקור את העולם החדש הממתין לו. הספינה עצמה, וחשיבתו של קימואה, היו המיקרוקוסמוס שלו. לא היו ספרים בזיכרון, הקצינים שמרו על ריחוק משבק, אנשי הצוות נזהרו שלא להיקרות על דרכו. אשר לחשיבתו של הרופא, הנבונה אמנם והמלאה בכוונות טובות, היא הייתה אנדרלמוסיה של הבניות אינטלקטואליות מעושות, מבלבלות עוד יותר מכל האבזרים, ההתקנים והמכשירים שמילאו את הספינה.

אלה האחרונים שעשעו את שבק; הכול היה כה מפואר, מסוגנן ורב־תושייה; אבל ריהוטו של האינטלקט של קימואה, מצא, אינו כה נוח. דומה היה לו שרעיונותיו של קימואה לא היו מסוגלים בשום פנים לנוע בקווים ישרים; היה עליהם לעקוף את זה ולחמוק מזה, ובסופו של דבר נתקלו בכותל מוצק. היו כתלים סביב כל מחשבותיו של הרופא, ונראה לשבק שהוא אינו מודע להם מכול וכול, אף־על־פי שהתחבא מאחוריהם בהתמדה. רק פעם אחת ראה אותם שבק נפרצים, בכל ימי שיחותיהם בין העולמות.

הוא שאל מדוע אין נשים בספינה, וקימואה השיב שתפעול חללית מטען אינו עבודה לנשים. הקורסים בהיסטוריה שלמד ובקיאותו בכתבי אודו סיפקו לשבק את ההקשר הדרוש להבנת התשובה הטאוטולוגית הזאת, והוא לא אמר עוד מילה. אבל הרופא שאל שאלה מצדו, שאלה על אנארס. "האם זו אמת, דוקטור שבק, שבחברתכם היחס לנשים שווה בדיוק ליחס לגברים?"

"זה יהיה בזבוז של ציוד טוב," צחק שבק, וצחק שוב כאשר התחוור לו עד כמה היה הרעיון הזה מגוחך מעיקרו. הרופא היסס, גישש בגלוי למצוא דרך סביב אחד המכשולים בנפשו, ואחר־כך הסמיק, ולבסוף אמר, "מה, לא, לא התכוונתי ליחסי מין – מובן מאליו שאתם – הם... אני מתכוון לשאלת הסטטוס החברתי שלהן."

"סטטוס, האם הוא זהה למעמד?"

הרופא ניסה להסביר סטטוס, נכשל וחזר לנושא הראשון. "האומנם אין שום הבחנה בין עבודת גברים ועבודת נשים?" "טוב, לא, זה יהיה בסיס מכני לחלוטין לחלוקת עבודה, אינך חושב כך? אדם בוחר בעבודה לפי התעניינותו, כישרונו, כוחו – כיצד קשור כל זה למגדר?"

"גברים חזקים יותר בגופם," קבע הרופא בנחרצות מקצועית.

"כן, בדרך־כלל, וגם גדולים יותר, אבל איזו חשיבות יש לכך כשיש לנו מכונות? וגם אילולא היו לנו מכונות, כשאנחנו נאלצים לחפור באת או לשאת על הגב, אולי הגברים עובדים מהר יותר – הגדולים מביניהם – אבל הנשים עובדות זמן רב יותר... לא אחת הצטערתי על שאינני קשוח כמו אישה."

קימואה לטש את עיניו, וההלם נטל ממנו את נימוסיו. "אבל האובדן של – של כל דבר נשי – של עדינות ענוגה – ואובדן ההערכה העצמית הגברית – בלי ספק אינך יכול להעמיד פנים, בעבודה שלך, שנשים יכולות להשתוות אליך? בפיסיקה, במתימטיקה, באינטלקט? הרי אינך יכול להעמיד פנים ולהנמיך את עצמך לרמתן כל הזמן!"

שבק ישב בכורסה המרופדת, הנוחה, והעביר את מבטו סביב חדר ההסבה של הקצינים. על המרקע נראה קימורו המבהיק של אוראס, תלוי דומם על רקע החלל השחור, כמו אבן לשם כחולה־ירוקה. המראה הנעים הזה, והחדר, נעשו מוכרים היטב לשבק בימים האחרונים הללו, אבל עכשיו, הצבעים הססגוניים, הכורסות הקעורות, התאורה הנסתרת, שולחנות המשחקים ומסכי הטלוויזיה והשטיח הרך, כל אלה נראו לו נוכריים כמו בפעם הראשונה שראה אותם. "אינני חושב שאני מעמיד פנים יותר מדי, קימואה," אמר.

"כמובן, הזדמן לי להכיר נשים נבונות מאוד, נשים שיכלו לחשוב ממש כמו גברים," אמר הרופא בחיפזון, בידיעה שהוא כמעט צועק – שהוא טופח בידיו, חשב שבק, על הדלת הנעולה וצועק...

שבק הפנה את השיחה לכיוון אחר, אבל אחר־כך המשיך לחשוב עליה. העניין הזה של עליונות ונחיתות, אין ספק שהוא עמוד תווך של חיי החברה באוראס. אם קימואה חייב, על־מנת שיכבד את עצמו, לראות את מחצית האנושות כנחותה ממנו, כיצד יכולות נשים לכבד את עצמן – האם הן רואות את הגברים כנחותים? וכיצד משפיעים כל הדברים האלה על חיי המין של האוראסטים? הוא ידע, מכתבי אודו, שלפני מאתיים שנה, המוסדות המיניים העיקריים באוראס היו "נישואים," שותפות עם גושפנקה משפטית שנאכפה באמצעות עיצומים משפטיים וכלכליים, ו"זנות," שנראתה רק כמונח רחב יותר – הזדווגות באופן הכלכלי. שניהם כאחד היו לצנינים בעיני אודו, ועם זאת, אודו הייתה "נשואה." ומכל מקום, המוסדות יכלו להשתנות במידה ניכרת במאתיים שנה. אם הוא מתעתד לחיות באוראס, בקרב האוראסטים, מוטב לו שיברר זאת.

מה מוזר שהמיניות, מקור כה שופע של נחמה, חדווה והנאה במשך שנים כה רבות, יכולה להפוך בן־לילה לארץ לא־נודעת שבה שומה עליו לפסוע בזהירות ולהיות מודע לבורותו; ובכל זאת, אלה הם פני הדברים. הוא קיבל את אזהרתו לא רק מאותה התפרצות משונה של בוז וכעס מצדו של קימואה, אלא גם מהתרשמות שהייתה מעורפלת בשעתה, ועתה נעשתה ממוקדת מכוחה של ההתפרצות. כשאך־זה נכנס לספינה, באותן שעות ארוכות של קדחת וייאוש, הסיחה את דעתו – לפעמים בעונג ולפעמים ברוגז – תחושה אחת, בוטה בפשטותה: רכות הדרגש. היה זה רק מדף, בעצם, אבל המזרן שלו נכנע למשקל גופו בגמישות מלטפת.

המזרן התמסר לו, התמסר בעיקשות כזו שהוא עדיין היה מודע לו בעת שנרדם. גם העונג וגם הרוגז שהתעוררו בו היו אירוטיים בפירוש. והיה גם המכשיר מתיז האוויר החם ששימש אותו כמגבת: אותה תחושה מדגדגת עצמה. ועיצוב הריהוט בחדר ההסבה של הקצינים, הרכות והעדינות של המשטחים והמרקמים: הלא היו גם אלה אירוטיים, במידה קלושה אך עיקשת? הוא הכיר את עצמו די הצורך לדעת לבטח כי ימים אחדים בלי טקבר, אפילו בתנאים של מצוקה קשה, אינם יכולים להשפיע עליו עד־כדי־כך שיחוש אישה בכל שולחן. אלא־אם־כן האישה כבר נמצאת שם.

האם יצרני הרהיטים באוראס מתנזרים ממין כולם?

הוא משך את ידיו מהשאלה; התשובה תתברר לו במהרה, כשיגיע לאוראס.

מעט לפני ההתחגרות לקראת הנחיתה בא הרופא לתאו כדי לבדוק את מצב החיסונים השונים, שהאחרון מהם – חיסון נגד דבר – גרם לשבק בחילה וטשטוש. קימואה נתן לו גלולה חדשה. "זה יחזק אותך לנחיתה," אמר. שבק בלע את מה שקיבל בשלווה סטואית. הרופא התעסק בתיק הרפואי שלו, ופתאום התחיל לדבר במהירות רבה: "דוקטור שבק, אינני מצפה שאורשה לטפל בך שוב, אם כי אולי, אבל אם לא, אני רוצה לומר לך שזה, שאני, שזו הייתה זכות גדולה בשבילי. לא מפני – לא מפני – אלא מפני שלמדתי לכבד – להעריך – פשוט בתור יצור אנוש, את האדיבות שלך, אדיבות אמיתית –"

שום תשובה נאותה יותר לא עלתה על דעתו של שבק מבעד לכאב הראש שלו, והוא שלח יד, אחז בידו של קימואה ואמר, "אם כך, הבה ניפגש שוב, חבר!" קימואה העניק לידו לחיצה חששנית, בנוסח אוראס, ויצא בחיפזון. אחרי לכתו קלט שבק שהוא דיבר איתו בפראבית וקרא לו אַמָאר, חבר, בשפה שקימואה לא הבין.

הרמקול בכותל פלט פקודות. שבק החגוּר לדרגשו האזין וחש מעורפל ותלוש. תחושות הכניסה לאטמוספירה העמיקו את הערפל; הוא לא היה מודע לשום דבר, מלבד תקוותו העמוקה שלא יהיה עליו להקיא. הוא לא ידע שהם נחתו לפני שהגיע קימואה בבהילות והחיש אותו החוצה, אל חדר ההסבה של הקצינים. המרקע שבו הייתה תלויה אוראס זמן כה רב, אפופת עננים ובוהקת, היה ריק. החדר היה מלא אנשים.

מנין באו כולם? הוא הופתע ושמח על שהיה ביכולתו לעמוד, להתהלך וללחוץ ידיים. הוא הסתפק באלה, בריכוז עמוק, והניח למשמעויות לחלוף על פניו. קולות, חיוכים, ידיים, מילים, שמות. שמו, שוב ושוב: דוקטור שבק, דוקטור שבק... עכשיו ירדו הוא וכל הזרים הסובבים אותו בכבש מחופה, כל הקולות היו רמים מאוד, המילים הדהדו מעל הכתלים. המולת הקולות הידלדלה. אוויר זר נגע בפניו.

הוא נשא את עיניו, וכשירד מהכבש אל הקרקע השטוחה מעד וכמעט נפל. הוא חשב על מוות, בפער הזה שבין תחילתה של פסיעה לבין השלמתה, ובתום הפסיעה עמד בארץ חדשה.

ערב אפור ורחב השתרע סביבו. אורות כחולים, מטושטשים באובך, בערו הרחק מעבר לשדה מעורפל. האוויר על פניו ועל ידיו, בנחיריו ובגרונו ובריאותיו, היה צונן, לח, מרובה ניחוחות, ענוג. הוא לא היה זר. הוא היה האוויר של העולם שממנו בא גזעו, הוא היה אוויר הבית.

מישהו אחז בזרועו כשמעד. אורות הבזיקו עליו. צלמים הסריטו את המתרחש לחדשות: האדם הראשון מהירח: דמות גבוהה וחלושה בתוך קהל של נכבדים ופרופסורים ומאבטחים, ראש מדובלל ונאה, זקוף מאוד (למען יוכלו הצלמים לקלוט כל אחד מתוויו), כאילו ביקש להשקיף מעל הזרקורים אל השמים, השמים הרחבים של ערפל שהסתיר את הכוכבים, את הירח, את כל שאר העולמות.

עיתונאים ניסו להידחק דרך טבעות השוטרים: "האם אתה מוכן למסור הצהרה, דוקטור שבק, ברגע היסטורי זה?" הם נהדפו לאחור מיד. האנשים שסבבו אותו דחקו בו להתקדם. הוא נישא אל לימוזינה ממתינה, ונשאר נוח מאין כמוהו לצילום עד הרגע האחרון, בגלל גובהו, שיערו הארוך והארשת המוזרה של יגון והכרה בפניו.

מגדלי העיר היתמרו אל תוך האובך, סולמות גדולים של אורות מטושטשים. רכבות חלפו ממעל, הבלחות בוהקות, מצווחות. כתלים כבדים של אבן וזכוכית גבלו ברחובות מעל מירוץ המכוניות והקרוניות. אבן, פלדה, זכוכית, אור חשמל. שום פנים.

"זוהי נִיאוֹ אֶסָאיָה, דוקטור שבק. אבל הוחלט שמוטב להרחיק אותך מהמוני העיר, רק בתחילה. אנחנו נוסעים ישר לאוניברסיטה."

חמישה אנשים היו עמו בפנימה החשוך והמרופד ברוֹך של המכונית. הם הצביעו על אתרים ראויים לציון, אבל בערפל לא היה ביכולתו לומר איזה מבין הבניינים העמומים החולפים ביעף הוא בית המשפט העליון ואיזהו המוזיאון הלאומי, מהו הדירקטוראט ומהו הסנאט. הם חצו נהר, או דלתא; מיליון האורות של ניאו אסאיה, מדוללים בערפל, רטטו על המים הכהים מאחוריהם.

שבק ישב, רכון במקצת קדימה, משקיף החוצה. עיניו לא היו ממוקדות, כמוהם כמחשבתו, אבל הוא נראה נישא וחמור סבר, ושאר האנשים דיברו בשקט, כיבדו את שתיקתו. מהי האפלה הסמיכה יותר השוטפת בלי הפוגה לצד הכביש? עצים? הייתכן שהם נוסעים, מאז צאתם את העיר, בין עצים? המילה היוטית צפה ועלתה בדעתו: "יער."

הם לא הגיחו בבת־אחת אל המדבר. העצים נמשכו הלאה והלאה, על צלע הגבעה הבאה והבאה והבאה, עומדים בצינתו המתוקה של הערפל, אינסופיים, יער על־פני כל העולם, הדדיות דוממת ושואפת של חיים, תנועה אפלה של עלים בלילה. ואז, בעוד שבק יושב ומשתומם כשיצאה המכונית מערפילי עמק הנהר לאוויר צלול יותר, הציץ בו מהחשכה, מתחת לצמחייה שלצד הכביש, לרגע קט, פרצוף. הוא לא היה דומה לפרצוף אדם כלשהו. הוא היה ארוך כמו זרועו, ולבן־מצמרר. סילוני אדי נשיפה ניתזו מתוך מה שהיו בלי ספק נחיריים, והוא ראה בחרדה, בלי חשש לטעוּת, עין. עין גדולה, כהה, עגומה, אולי צינית? נעלמת בהבזק פנסי המכונית.

"מה זה היה?"

"חמור, לא?"

"בעל־חיים?"

"כן, בעל־חיים. בשם אלוהים, זה נכון! אין לכם בעלי־חיים גדולים באנארס, נכון?"

"חמור הוא מין סוס," אמר איש אחר מביניהם, ועוד אחד אמר בקול איתן, קשיש, "זה היה סוס. אין חמורים בגודל כזה." הם רצו לשוחח עמו, אבל שבק שוב לא הקשיב. הוא חשב על טקבר. הוא תהה בנפשו מה היה המבט העמוק, היבש והאפל הזה מתוך האפלה אומר לטקבר. היא ידעה מאז ומעולם שכל החיים משותפים הם, מצאה חדווה בקרבת המשפחה שלה לדגים במכלי המעבדות שבהן עבדה, ביקשה את התנסות הקיום מחוץ לגבול האנושי. טקבר הייתה יודעת איך להחזיר מבט לעין ההיא באפלה תחת העצים.

"הנה יֵאוּ אוֹין מלפנים. קהל די גדול מצפה לפגוש אותך, דוקטור שבק; הנשיא, אחדים מהנאמנים והרקטור כמובן, כל מיני אנשים חשובים. אבל אם אתה עייף, נקצר את הגינונים עד כמה שאפשר."

הגינונים נמשכו שעות אחדות. לאחר מעשה לא היה ביכולתו להיזכר בהם בבהירות, בשום פנים ואופן. הוא הוחש מהתיבה הקטנה והחשוכה של המכונית לתיבה ענקית, שטופת אור ומלאה באנשים – מאות אנשים, תחת תקרה זהובה שנתלו ממנה נברשות בדולח. הוא הוצג בפני כל האנשים. הם היו נמוכים ממנו, עד אחד, וקירחים. הנשים המעטות שם היו קירחות אפילו בראשיהן; הוא הבין בסופו של דבר שהאנשים הללו מגלחים את כל שערותיהם, את שער הגוף הדקיק מאוד, הרך והקצר של גזעו, וגם את שער הראש.

אבל הם החליפו אותו בבגדי פאר, מרהיבים בגזרה ובצבע, הנשים בשמלות מלאות שליטפו את הרצפה, שדיהן חשופים, פרקי ידיהן וצואריהן וראשיהן מעוטרים בתכשיטים ובמלמלה וברקמה, הגברים במכנסיים ובמעילים או במקטורנים, באדום, בכחול, בסגול, בזהוב, בירוק, עם שרוולים חתוכים ואשדות של מלמלה, או בגלימות ארוכות של ארגמן או ירוק כהה או שחור, שנפרדו בברכיים לחשוף את הגרביים הלבנים המוחזקים בביריות של כסף.

מילה יוטית אחרת צפה לתוך ראשו של שבק, מילה שמעולם לא היה לו דבר שיתייחס אליה, אם כי צלילהּ מצא חן בעיניו: "תפארת". האנשים האלה היו מפוארים. נישאו נאומים. נשיא הסנאט של מדינת אָה־יוֹ, אדם בעל עיניים מוזרות, קרות, בירך על הכוס: "לכבוד עידן חדש של אחווה בין כוכבי הלכת התאומים, ולכבוד מבשר העידן החדש הזה, אורחנו הנכבד והברוך בבואו.

נשתה לחיי דוקטור שבק מאנארס!" רקטור האוניברסיטה אמר לו דברים מקסימים, הדירקטור הראשון של המדינה אמר לו דברים רציניים, הוא הוצג בפני שגרירים, אסטרונאוטים, פיסיקאים, פוליטיקאים, עשרות אנשים, כולם בעלי תארים ארוכים של משרה ושל כבוד לפני שמותיהם ואחריהם, והם דיברו אליו, והוא ענה להם, אבל לא זכר כלל לאחר מכן מה אמר מי מהם, קל וחומר הוא עצמו.

בשעת לילה מאוחרת מאוד מצא את עצמו במחיצת חבורה קטנה של אנשים שחצו עמו פארק גדול, או כיכר, בגשם החמים. הייתה תחושה קפיצית של עשב חי תחת כפות רגליו; הוא זיהה אותו מהליכתו בפארק המשולש באבנאי. הזיכרון המובהק הזה והמגע הצונן והרחב של רוח הלילה עוררו אותו. נשמתו יצאה ממחבואה.

מלוויו לקחו אותו לבניין ולחדר שהיה, כך הסבירו לו, "שלו".

הוא היה גדול, כעשרה מטרים באורך, ובעליל היה זה חדר הסבה, כי לא היו בו מחיצות או משטחי שינה; שלושת האנשים שעוד היו עמו היו בלי ספק שותפיו לחדר. היה זה חדר הסבה יפה מאוד, עם כותל שלם שלא היה אלא שורת חלונות, מופרדים זה מזה בעמודים דקים שהתרוממו כמו עצים ויצרו קשתות כפולות ממעל.

הרצפה הייתה מכוסה בשטיח ארגמני, ובקצה הרחוק של החדר בערה אש באח פתוחה. שבק חצה את החדר ועמד לפני האח. הוא לא ראה מימיו עץ נשרף לחימום, אבל לא נותרו בו עוד פליאות. הוא פרש את כפות ידיו כנגד החום הנעים והתיישב בכורסה של שיש מלוטש ליד האח.

הצעיר באנשים שבאו עמו התיישב מולו, מצדה השני של האח. השניים האחרים עדיין דיברו. הם דיברו על פיסיקה, אבל שבק לא ניסה לעקוב אחר מה שאמרו. הצעיר דיבר בשקט. "אני שואל את עצמי איך אתה מרגיש, דוקטור שבק." שבק מתח את רגליו ורכן קדימה כדי לקלות את חמימות האש בפניו. "אני מרגיש כבד."

"כבד?"

"אולי זו הכבידה, ואולי אני עייף."

הוא הביט באיש השני, אבל מעבר לזוהר האח פניו לא היו ברורות, רק נצנוץ של שרשרת זהב ואודם הגלימה הכהה.

"אינני יודע את שמך."

"סָאיוֹ פֵּיי."

"אה, פיי, כן. אני מכיר את מאמריך על הפרדוקס."

דיבורו היה כבד, חולמני.

"צריך להיות כאן בָּאר, בחדרי הסגל הבכיר יש תמיד ארון משקאות. תרצה לשתות משהו?"

"מים, כן."

הצעיר שב והופיע עם כוס מים והשניים האחרים באו להצטרף אליהם אצל האח, ושבק שתה את המים בצימאון וישב והביט בכוס שבידיו, חפץ שברירי וענוג בצורתו, שקלט את בוהק האש בשוליו הזהובים. הוא היה מודע לשלושת האנשים, לתנוחותיהם כשישבו או עמדו לידו, מגוננות, אומרות כבוד, אומרות רכושנות.

הוא נשא את מבטו אליהם, פרצוף אחר פרצוף. כולם הביטו בו בציפייה. "ובכן, אני בידיכם," אמר. הוא חייך. "האנרכיסט שלכם בידיכם. מה יש בדעתכם לעשות בו?"



© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

בידיים ריקות - המנושל - אורסולה לה גווין
The Dispossessed - Ursula K. Le Guin


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *