Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2016  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | שנת 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בנובמבר 2016
» ספרים באוקטובר 2016
» ספרים בספטמבר 2016
» ספרים באוגוסט 2016
» ספרים ביולי 2016
» ספרים ביוני 2016
» ספרים במאי 2016
» ספרים באפריל 2016
» ספרים במרץ 2016
» ספרים בפברואר 2016
» ספרים בינואר 2016
» ספרים בדצמבר 2015


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוגוסט 2016       חזור

הקינות
מאת: גרשם שלום
Lamentations - Poetry and Thought in Gershom Scholem's World

ההוצאה:

כרמל

בין השנים 1919-1917 שקד גרשם שלום הצעיר על תרגום מבחר קינות עבריות לגרמנית, ובהן קינות מגילת איכה, קינת איוב (איוב, פרק ג׳), קינת הנביא יחזקאל (יחזקאל, פרק י"ט), והקינה מימי-הביניים ״שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ״ לר' מאיר מרוטנבורג.

על תרגומיו הוסיף שלום גם מאמרים קצרים, שמרביתם נותרו כנספחים הגנוזים ביומניו.

במאמרים אלה דן שלום הצעיר בשאלות השפה והתרגום, במעמדה של הלשון העברית, בסוגיית הקינה כסוגה ליטורגית ובחידת התוגה והמצב המשיחי.

בכתביו מסכם שלום הרהורים והתלבטויות בשאלת הקינה שליוו אותו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעת לימודיו באוניברסיטה, שנות הידידות עם ולטר בנימין ושנותיו כהוגה צעיר ומקורי בשאלת הקיום היהודי ועתידה של הציונות.

הקינות
שתפו אותי

באסופה זו הובאו תרגומיו לגרמנית של שלום לקינות העבריות לצד מאמריו הנזכרים לעיל. לחלק זה הוקדם מבוא מאת גלילי שחר, הדן במקצת ההקשרים למפעל הקינות של שלום.

בחלקה האחרון של האסופה מובאים שני מאמרים, פרי עטן של עילית פרבר ולינה ברוך, המבארים סוגיות נבחרות במחשבת השפה והגותו האלגית של שלום ודנים בהקשרים ההיסטוריים והפילוסופיים של מפעל הקינות שלו.

מתוך ההקדמה לספר מאת גלילי שחר:
לקונן ולהוכיח: על דרכו המוקדמת של גרשם שלום ביהדות

דרכו המוקדמת של גרשם שלום ביהדות, "התנועה" (Bewegung), כפי שהגדירהּ ביומניו משנות מלחמת העולם הראשונה ואחריתה, והוא צעיר לימים אז (כבן עשרים שנה) ועודנו עומד בלימודיו, הייתה דרך הקינה והתוכחה. במשלב זה של הגות ושירה, בגזרותיה של סוגה זו, הנואשת שבכל הסוגות הספרותיות, התבטאה מחשבתו של שלום בענייני העולם ובענייני היהדות.

שלום, שנולד בברלין בשנת 1897 למשפחה ממעמד הבורגנות היהודית-גרמנית, ביטא כידוע את שיבתו ליהדות כמחווה של התקוממות על יהדותם המנוּונת של אביו ובני דורו, שבהשכלתם ובאורח חייהם נותרו שאריות של יהדות בלבד. יהדותו הקלושה של אביו, ארתור שולם, ומנהגי המשפחה הבורגנית (המתבוללת) נדמו לו, מאז עמד על דעתו, כמנהגים זרים. בחיבורו האוטוביוגרפי מברלין לירושלים שב שלום לספר על התפנית החדה שחלה בנעוריו ושיסודה במריבה עם האב, או, ליתר דיוק: במריבה עם עולם האבות. נוסחה ידועה זו (המתווה ה"אדיפלי") בדבר התקוממות הבן על עולמו של האב, הייתה תואמת בשעתה ועודנה הולמת נרטיבים (אוטו-)ביוגרפיים, אך אין להפריז בה.

התופעות המקוריות בעולמו של שלום לא עתידות היו לצמוח דווקא מתוך מצבי מריבה אדיפליים ממשיים או מדומים אלה. בעולמו משלו זיקות הרסניות ומתחים פוריים אחרים, הקשורים ביחסיו עם אמו, עם אחיו, ידידיו ועמיתיו, ועם נשותיו. את עולמו של אביו דימה שלום, על כל פנים, כעולם השבוי ב"הונאה העצמית" שפשטה בקרב היהודים היושבים בגרמניה מאז אמצע התשע-עשרה. כוונתו הייתה כמובן לפרשת ה"התבוללות" ומשאלת ההשתלבות בחברה ובתרבות הכללית שפשתה ביהדות גרמניה ושהביאה, לטעמו, להתפוררותה הרוחנית הקשה.

אך שלום מצא את עצמו כאמור במצבי מריבה גם עם אֶחָיו (ארתור ובטי שולם העמידו ארבעה בנים), שהלכו בדרכים מנוגדות: ריינהולד, האח הבכור, נטה ימינה והלך בדרכה של המפלגה הלאומית-השמרנית בגרמניה; אֶריך נותר נאמן לדרכו הליברלית של האב; ואילו וֶרנֶר שולם נעשה סוציאל-דמוקרט ומאוחר יותר הצטרף למפלגה הקומוניסטית בגרמניה (עד שנכלא ונרצח במחנה הריכוז דכאו בשנת 1940).

גרהרד (אשר לימים שינה את שמו ל"גרשם" והשמיט את שמו [הפרטי] של אביו משרשרת שמותיו) הלך כידוע ל"ציון". תפנית זו, העיד שלום, אירעה לו בנעוריו, בקיץ של שנת 1911, והוא בן ארבע-עשרה לערך, לאחר שקרא בספרו הגדול של גרץ תולדות היהודים.

אך מקום מיוחד בהגדרת דרכו המוקדמת ביהדות תפסו גם כתביו של מרטין בובר – נאומיו על היהדות ואוספיו למעשיות החסידים, שהתפרסמו באותן שנים בגרמניה וקנו להם קוראים רבים.

על דרך לימודי העברית, המדרש והתלמוד, ספרות הקבלה והחסידות, על דרך השתלמותו בספרות העברית החדשה, אך גם מתוך זיקה לטקסי התפילה, השירה והנגינה בבית הכנסת, ומתוך יחס מתמיד, עמוק (ודיאלקטי כהוגן) לעולמותיהן של ההגות והספרות הגרמנית, עולם ההשכלה והתרבות במובנן כ-Bildung, סימֵן שלום מתווה פרפורמטיבי של שיבה ליהדות, המתבטאת במִשלבים עזים של תודעת "משבר וביקורת": דרכו של שלום הייתה קשורה במצבי מריבה ופולמוס ובחדשנות "דֶמונית" – פורייה והרסנית – בתחומה של המחשבה היהודית.

דרך זו הייתה כאמור דרך הקינה והתוכחה, הדרך הקשה שסימן שלום הצעיר בכתביו, הדרך העוברת ושבה בין הגרמנית לעברית וחוזר חלילה, דרך התרגום ודרך הלימוד, דרך שהתבטאו בה דרגות גבוהות של ספק-עד-ייאוש (Verzweiflung), ביקורת הרסנית, ובקשת תיקון נלהבת.

כבר בנעוריו שקד שלום על לימוד העברית ונכנס לפרדס המקורות: לחומש, למשנה ולגמרא. את הכרזתו מן העמודים הראשונים ביומנו (1913), כי מאז יום בר-המצווה שלו, כשמלאו לו ארבע-עשרה, היה ל"אורתודוקסי", יש לראות בהקשריה: תחושת העולם היהודי של שלום הייתה מיוסדת על שלילת הזרם הרפורמי ביהדות ועל ביקורת המגמות הליברליות בקרב הבורגנות היהודית-גרמנית. בתחומו של הזרם האורתודוקסי חיפש שלום הצעיר מענה עקרוני, רדיקלי יותר, לשאלת הקיום היהודי.

ואולם דרכו המיוחדת של שלום לא הייתה כמובן "אורתודוקסית" במובן המקובל של המילה. עד מהרה ברא לעצמו דוֹקסה משלו: סדרה של השקפות, מקצתן פרדוקסליות מאוד, על עתידה של היהדות. אך השקפותיו על היהדות לא היו נפרדות מהתנסותו כציוני. במשך כמה שנים (1912-1917) היה שלום פעיל בחוג הציוני "יהודה הצעיר" (וזמן מה אף עמד בראש אחד מפלגיו), שחבריו היו בני נוער וסטודנטים. הוא היה בקי בספרות היהודית הלאומית, בהתפלגויותיה האידיאולוגיות ובמחלוקות השעה שפשטו בה.

זמן מה גם נהג להשתתף בישיבות "אגודת ישראל" (האנטי- ציונית) שמצא בה מצע לחברותא – לימוד בצוותא של מקורות היהדות. אך לא שם ראה את עתידו. מפעלו הרוחני של שלום הצעיר הוקדש בעיקר לשאלת חידושי ההוויה היהודית שראה אותם קשורים ב"ציון" במובנה כטריטוריה של חיי הרוח. משום כך דחה הרבה מן התוכן והצורה של ההתאגדויות היהודיות בדורו: מחמת שמרנותן ומפאת אופיין המיליטריסטי.

כבר בשנים אלה, שנות הנעורים, פסע שלום גם בשבילי הספרות הציונית. כתביהם של הס, פינסקר, הרצל ונורדאו היו ידועים לו היטב. התעוררותו הציונית התחוללה כאמור גם דרך ההשכלה הכללית. שלום היה בן בית (ואולי בן חורג?) בעולמה של התרבות הגרמנית, והשקפותיו על היהדות התחשלו בשנות לימודיו, שבהן קרא והגה בכתבי עמנואל קאנט, סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פרידריך הֶלדֶרלין, שטפן גֶאורגֶה ואחרים.

הרבה מן "המקוריות היהודית" שמקובל לייחס לשלום בא לו דווקא מן הלימוד המופלג בספרות ובהגות הגרמנית, בעיקר במִשלביה ה"רומנטיים". ועוד נעמוד במקצת על המקורות הגרמניסטיים של הרהורי הקינה שלו. הגותו המוקדמת של שלום הייתה עשויה אפוא במתווה דיסקורסיבי רב-ערכי: הטקסטורות העקרוניות ביותר שהוא מגולל בכתבי השחרוּת שלו הן טקסטורות דיאלוגיות, הקושרות בצוותא את היהודי ואת הגרמני (לצד מקורות אחרים, מקצתם מן הספרות וההגות הערבית) לכדי אריג סבוך מאוד – לכדי פקעת של השקפת עולם.

את חוק לימודיו בגימנסיה סיים שלום בהצלחה, אך במעמד מיוחד, שכן הורחק מבית ספרו בשל השתתפותו במחאה נגד המלחמה. לפי תקנה פרוסית ישנה רשאי היה שלום להירשם מיד כתלמיד מן המניין באוניברסיטה. ומשנכנס לאוניברסיטה בברלין בשנת 1915 בחר להשתלם במתימטיקה כמקצועו הראשי. בחירתו נעשתה לפי המלצתו של מורו הנערץ מתקופת הגימנסיה. שלום התמיד בלימודי המתימטיקה כארבע שנים והשתלם בעיקר באלגברה ובאריתמטיקה.

לצד העניין המובהק שלו במקצועותיה של המתימטיקה הטהורה, הודה שלום כי זמן מה חישב כי בבואו לארץ ישראל יוכל למצוא לעצמו משרה כמורה למתימטיקה בבית ספר עברי. בברלין גם האזין לשיעורים בפילוסופיה, אך שיעוריו של ארנסט קסירר לא שבו את לבו. גאורג זימל כבר לא לימד בעירו, ואת המיטב מצא שלום בהרצאותיו של הרמן כהן.

בקיץ 1916 שהה בהיידלברג, שם זכה לשמוע תורה וללמוד תלמוד מפיו של זלמן רבינקוב. בחורף של אותה שנה קרא שלום לראשונה את הפרגמנט "לפני החוק" של פרנץ קפקא, שעשה עליו רושם רב. סיפורו זה של קפקא נעשה בעיניו של שלום, לצד הרומן המשפט, לאחת התעודות הגדולות של הספרות המודרנית והתפרשׁ בכתביו (בעיקר במכתביו לוולטר בנימין משנות השלושים הנסבים על פרשת קפקא) כפרק מסכם בהוראת ההתנסות היהודית בעולם.

בראשית 1917 התחוללה המריבה הגדולה עם אביו, שנסבה על זעמו על בחירתו הסוציאל-דמוקרטית של ורנר ובחירתו הציונית של גרשם. שלום הצעיר (אז כבן עשרים) עזב את דירת הוריו ועבר להתגורר בפנסיון שטרוּק. בתחילה קיווה שיוכל להתפרנס מן השכר שיקבל על תרגום לגרמנית של מבחר מן המהדורה באידיש של ספר "יזכור" שהוקדש לנופלים מקרב היישוב העברי בארץ ישראל. אך משעמד שלום בעת התרגום על תוכנו של הספר (ובעיקר על נטייתו המיליטריסטית המסוימת, ועל פנייתו ממִשלב הקינה למִשלב הגבורה, מלשון אֵבל למזמורי מלחמה), מאס במלאכתו אבל השלימהּ והסיר לבסוף את שמו מן הפרסום.

במאי 1917 נקרא שלום להתגייס לצבא הגרמני ובחודש יוני התייצב בלשכת הגיוס והוצב כטירון באלנשטיין. כעבור חודשיים שוחרר, לאחר שהוכר כלא-כשיר מבחינה נפשית. רופאיו אבחנו אצלו סכיזופרניה וייחסו אותה למצבי המריבה המשפחתית. סיבת שחרורו נקבעה כ"שגעון הנעורים" (dementia praecox). אך הפטור שזכה לו מן השירות בצבא הגרמני ביטא את נטיית לבו של שלום, אשר בדומה לידידו ולטר בנימין, שבו פגש לראשונה בברלין בשנת 1915, סלד ממפעלי האלימות וביקר את מוריו ואת עמיתיו על תמיכתם במלחמתה של גרמניה.

ידועה לעניין זה הביקורת שפרסם שלום על "נאום חנוכה" של מרטין בובר, שבו בירך בובר על פריצת מלחמת העולם הראשונה וניבא שיהיה בה כדי לעורר את הגוף ואת הרוח של היהודים יושבי התפוצות ולקרבם לחוויית חיי הקהילה. שלום לא חסך את ביקורתו מבובר, שזמן מה ראה בו, כפי שראוהו רבים אחרים מבני דורו, מורה דרך, מורהו ל"ציון". מלחמת העולם הראשונה הייתה, כפי שיחזור ויעיד שלום, האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתקופת נעוריו.

את הגותו האלגית, את הרהוריו בסימן הקינה, יש לראות גם לאור מאורע זה: מחשבתו של שלום הצעיר התעצבה בשנות האבל והתוגה שבהן קוננה אירופה על מיטב בניה שאבדו. אך בקינה זו שזורה הייתה גם קינתו הפרטית על פרידתו משמות-האב, מאבותיו וממוריו שתורתם הכזיבה.

לאחר שחרורו מן השירות הצבאי העתיק שלום את מקום לימודיו אל יינה, שם המשיך בלימודי מתימטיקה וביקר בין השאר בשיעוריו של גוֹטלוֹבּ פּרֶגֶה. באותה עת גם שקע בכתבי הוּסרל והשתלם ביסודות הפנומנולוגיה מבית מדרשו. לימים יעיד שלום כי חשיבותה של תקופת יינה בחניכתו מקורה לא רק בשיעורים ששמע באוניברסיטה, אלא גם ובעיקר בקשרי ידידותו עם סטודנטיות, רובן יהודיות, שבחברתן השתתף בסמינרים ובילה בערבי שבת ובטיולי לילה.

בתקופה זו גם נרקמו קשריו הראשונים של שלום עם מקס ולודוויג שטראוס, שמואל יוסף עגנון וּוֶרנר קראפט. אך קרבתו לבנימין, ששלום ראה אותו מאז היכרותם באוניברסיטה בברלין כגדול ידידיו, אח, מורה, וכעין כפיל, שאינו סר עם זאת למרותו (בעיקר בענייני השקפותיו על היהדות וכמובן בשאלת הציונות), היא ששכנעה אותו לעקור במאי 1918 לבֶּרן שבשוויץ, שם ישב כבר בנימין עם רעייתו דורה ושקד על כתיבת עבודת הדוקטור שלו, "לביקורת מושג יצירת האמנות ברומנטיקה הגרמנית".

בעיר זו עתיד היה שלום להכיר את רעייתו הראשונה, אשה בורכהארדט. בתקופת ברן (אותה עיר "זעיר בורגנית", ש"שלווה ושלום" שוררים בה אך היא חסרה, כדבריו, "שאר רוח") הבשילו כמה מן ההתחלות הראשוניות במחשבתו של שלום לעניין הדרך היהודית. רשמיו מתקופה זו, העשויים ככתבי שחרוּת, נכתבו מתוך דחף עז, בתפניות חדות, במשלבים סותרים של ייאוש והתלהבות (כמעט אפשר לומר שהגותו עשויה במחזורים של "מאניה-דפרסיה").

בתקופה זו חלה אצל שלום תפנית גם בלימודיו והוא החל להשתלם בלשונות השמיות – ממקצועות החובה בלימודי היהדות. לצד שיעוריו בענפי המתימטיקה המשיך בברן בלימוד גמרא, ובה בעת שקד על קריאה בכתבי הקבלה. אך רק עם שובו לגרמניה בשנת 1919 החליט שלום להתמחות בלימודי היהדות ולעשות את חקר ספרות הקבלה למקצועו העיקרי. הוא התיישב במינכן ונרשם ללימודי שפות שמיות באוניברסיטה העירונית, שבספרייתה נמצא אוסף רב-ערך של כתבי-יד בתחום הקבלה העברית.

במינכן המשיך שלום להשתלם בלימודי שפה וספרות ערבית, קרא בגמרא ושקע בלימוד פרקים בספר הזוהר. תחילה חשב להקדיש את מחקרו לשאלת שֵם האל בתורת הלשון של הקבלה, אך משעמד על מורכבותה והיקפה של סוגיה זו, דחה את תוכניתו.

עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת מינכן הוקדשה לתרגום וביאור ספר הבהיר. משהושלמה עבודתו שב בשנת 1922 לברלין, שם התנסה לראשונה בהוראה בפומבי של תורת הקבלה. באפריל 1923, כשכבר גמלה בלבו ההחלטה להגר מגרמניה לארץ ישראל והחל בהכנות לנסיעתו, עבר שלום מברלין לפרנקפורט, שם הוזמן ללמד ב"בית המדרש החופשי" מייסודו של פרנץ רוזנצווייג.

קשריו של שלום עם רוזנצווייג – מגדולי ההוגים היהודים הגרמנים בדורו, בעל החיבור כוכב הגאולה, מחברן של מסות עקרוניות בשאלת השפה העברית החדשה, בעל מפעל התרגום לגרמנית של שירת הקודש של יהודה הלוי ומקצת מספרי המקרא (בשיתוף עם מרטין בובר) – היו מוּקשים מאוד וראויים לבירור מיוחד.

הרצאותיו של שלום בפרנקפורט הוקדשו בעיקר לקריאה במקורות קבליים. על תלמידיו המעטים נמנו בעלי שם כגון שלמה דב גויטיין, ארנסט סימון ואֶריך פרוֹם. מפרנקפורט נהג לנסוע לעיר הקרובה הומבורג, שבה ישב ידידו שמואל יוסף עגנון, ושם התראה גם עם חיים נחמן ביאליק. בספטמבר 1923 הפליג לארץ ישראל וקבע את מושבו בירושלים.

את דרכו של שלום ביהדות, את הדרך ל"ציון", צריך להטעים אפוא בהקשריה המיוחדים. היא קשורה בנסיבות ביוגרפיות, אינדיבידואליות להפליא, מקצתן ידועות (ועליהן עמדנו מעט), מקצתן סתומות. אך בעיקר יש לראות את דרכו של שלום בהקשר סוציו-היסטורי מסוים: שלום היה מבניו של "דור" (Geschlecht) בקרב יהדות מרכז אירופה – דור (תקופה, קבוצה, מין/מגדר) של יהודים-גרמנים שנולדו, גדלו והתחנכו בעת "מפנה המאות", סביב 1900.

בתקופה זו – מתקופות השיא (והשפל) של המודרניזם, אחת התקופות הפוריות (וההרסניות) בתולדות המחשבה האירופית, תקופה של שגשוג (וניוון) רוחני, תקופה שבה החומר, הגוף האנושי עצמו, חווה טרנספורמציות חסרות-תקדים לאורו (וצלליו) של העידן הטכני והמלחמה – שָבוּ יהודים צעירים לתור את דרכם בעולמם.

חלקם יצאו לחזית וחזרו לבתיהם בסימן מבוכה ותבוסה. מקצתם נטו אל מקורות היהדות – לימוד השפה העברית וקריאה במקורות: בתנ"ך, בגמרא ובספרות הסוד. מקצתם פנו אל מפעלי התרבות (החילוניים) של הציונות ונקשרו אל ההתיישבות ועבודת האדמה בארץ האבות.

גם שלום, כרבים אחרים מבני דורו, חיפש את מקומו בעולם. מעטים הותירו אחריהם עדות כה מפורשת ובה בעת סתוּרה, קוהרנטית ועם זאת פזורה, הפכפכה ובעלת תפניות, כגון העדות שמעידים יומניו, מכתביו וכתביו של שלום מתקופת השחרוּת. מעטים ידעו להגות כך, עוד בנעוריהם; מעטים ידעו, כלשון המדרש, לקונן כך כבר בצעירותם.

ואכן, את דרכו ה"יהודית" של שלום אנו מטעימים כדרך הקינה והתוכחה, כלומר כהגות וכהתנסות - בעולם העשויים במשלבי הצער והרוגז. הקינה (Klage) והתוכחה (Anklage), שעליהן למד מן ה"פתיחתא", ההקדמה הידועה למדרש רבה על מגילת איכה, היו מושגי-יסוד בהשקפת עולמו של שלום בצעירותו, ומתבטא בהן הרבה ממחשבתו המבקשת-להיות-יהודית. במושגי הקינה והתוכחה מתבטאת כידוע תודעת חורבן ומחסור (תודעת הגלות), ביקורת על סדרי העולם, בקשת תיקון ורדיפת צדק המתקוממות מתוך המקורות העבריים (העברית במובנה כלשון-קודש), הנעשות גם בהברה משיחית, כלומר מתוך מִשלבים אסכטולוגיים.

הקינה ומדרשיה מבטאים אפוא התנסות יסודית בעולמה של היהדות, ובמידת מה הם מוסרים את עיקרי המסורת. אך בראש וראשונה מבטאת הקינה (על דרך אי-הביטוי) ומגלה (לפי סירובה להתגלות) את מהותה של הלשון העברית בחינת לשון קודש. זו העברית ששלום הצעיר ראה אותה כ"צעד הראשון" (ובה בעת כ"צעד האחרון") בעולמה של היהדות, כלומר: העברית היא הפתיחה ועיקר העיקרים ובה מתממשת עד תומה ההתנסות הליטורגית (בקשת האל, התפילה באין מענה).

הלשון העברית שלמד וקרא בה מנעוריו, ותרגם ממקורותיה המקראיים ומיצירותיה החדשות, הייתה בעבור שלום ההתנסות היהודית הגדולה ביותר, ודרכה גם ביקש להגדיר את הדרך לציון (Zion). כי הדרך לציון (דרכו הציונית המיוחדת של שלום) הייתה לדידו דרך לימוד ודרך חיים (ודרך תרגום). "ציון" ביטאה עבורו את הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר הפתוחה בפני יהודים שנתעו מן הדרך בהיסטוריה; אך דרך זו פתוחה גם בפני הלא-יהודים: ציון היא הבשורה הישנה-חדשה לאנושות.

"ציון" אינה אפוא רק שם נרדף לירושלים ולארץ ישראל, ואין בה ביטוי לאומי פרטיקולרי בלבד, אלא היא מגלמת פנומן רוחני – מבע של כמיהה, ביטוי לחיפוש ושיבה (תשובה) המתרחשות בספֶרָה של חיי הרוח. היא אינה טריטוריה במובנה המקובל – ארץ או נחלה – אלא מתווה רעיוני, או מוטב לומר: תנועה רעיונית, שאינה שוקעת עדיין בתוכנית אידיאולוגית או בשיטה פוליטית. "ציון" היא מציאות רוחנית הקשורה אמנם לארץ, לעם, להתנסות היסטורית ובעיקר למסורת, אך אינה מתמצה בהם.

ציון היא חוויית-הסף, חוויית הקצה של הוויית האדם בעולם. "להיות בציון" פירושו להיות על פי התהום. ההתנסות (הנפשית, האינטלקטואלית) הקשורה בה תובעת השהייה ודחייה של זהויות (עצם משפט הזהות מתערער בתחומה), נסיגה ממחשבת החוק, ביקורת עזה על המדינה ומוסדות החברה האזרחית, והגדרות מחודשות של מפעלי השפה, השירה והגות.

בהגיגיו של שלום הצעיר מצטיירת "ציון" אפוא כישות מטאפיזית. היא מרחב של מהפכת-ערכים; בתחומה מתרחשת התחדשות של חיי הרוח מתוך מגמה דיאלקטית – מתוך הרס ושימור של מסורות. בתוך מרחב זה מתפרשים גם המקורות העבריים פרשנות מרחיקת לכת. כך מביא שלום את חומריה של המסורת לכלל ביטוי ומימוש חדש. דבר זה נוגע כמובן לתרגומיו מן המקורות הליטורגיים, שראה בהם מקור ראשון להתחדשותם של חיי הרוח, להלכה ולמעשה.

לא לשווא דחה שלום את מוסדותיה של הציונות בגרמניה וחלק על רוב דובריה ושליחיה. את נציגיה של הציונות הפורמלית תפס כצרי אופקים. את עסקניה פטר בבוז. אף הציונות הרוחנית (מבית מדרשו של אחד העם) לא הניחה את דעתו, משום שלא ביטאה בעיניו את המשימה העיקרית של הציונות – המאבק הממשי על עתידה של הרוח. הצעותיו של אחד העם נראו לשלום פושרות מדי.

גם השקפותיו של מרטין בובר אשר ל"חוויה" היהודית עוררו בו אי-נחת משום הפאתוס (הכוזב), הדגשת הרכיבים האקסטטיים של הרוח היהודית ועיסוקו הנאיבי ביסודות המיסטיים. תפיסתו של שלום את "ציון" כפנומן רוחני נענתה לקטגוריות קפדניות ובה בעת רדיקליות יותר, פרדוקסליות, של חיי הרוח. "ציון" היא הרוח אד-אבסורדום, שכן בה מתבטאים מתחים וסתירות בדרגתם הגבוהה (הדיאלקטית).

גלגוליה של הציונות במיליטריזם, במחלוקות טריטוריאליות ושקיעתה בפוליטיקה של היום-יום עוררו בשלום הצעיר דחייה והתנגדות. והרי "ציון", לפי השקפתו, היא אידיאל. במובן זה "ציון" של שלום (הצעיר) אינה מגיעה למימוש בקטגוריות של תורת הלאומיות.

אדרבא, כאזרח העולם, כסטודנט יהודי-גרמני וכבעל פטור מן השירות הצבאי היטיב שלום להבין את מחדליה של תורה זו (מאוחר יותר, בעת ישיבתו בארץ ישראל, נעשתה השקפתו כידוע "טריטוריאלית" יותר).

השיבה לציון צריכה הייתה לייחד את עצמה היטב מנגזרות עידן הלאומיות: סדרי החוק ומוסדות המדינה, האימפריאליזם והמלחמה. והרי לדידו של שלום בתנועת השיבה לציון הדהדה גם "תשובה" (במובנה הכפול במסורת, כחזרה וכמענה) למשברי הזמן.

ואכן, הפנייה למקורות הליטורגיים העבריים, לקינות ולשירתן, לצד שיר השירים, מזמורי תהלים ופיוטים, כמקור לחַדֵּש מתוכם מחשבה וסדרי חיים מעידה על הפוטנציאל התיאולוגי של מפעליו. הגותו ה"ציונית" של שלום אינה חילונית.

רשימות היומן שלו חוזרות ומעידות על מתח דתי רב בהגותו; הן מתעדות שינון, הפנמה והפיכה של מושגי יסוד מתחומי שירת הקודש, ספרות הנבואה, המדרש, ספרות הקבלה והחסידות. במובן זה הייתה הגותו הציונית של שלום הצעיר הגות ליטורגית.

הערנו כי במחשבותיו של שלום ניכר ניסיון נעורים; את הגיגיו על ציון הגה כאמור בשנות הלימודים שלו, לאחר שיצא מברלין והתגורר ביינה ומאוחר יותר בברן שבשוויץ, והוא כזכור בראשית שנות העשרים לחייו. ברשימות היומן שנגנזו בחייו ופורסמו מן העיזבון מושלת תשוקה צעירה (שאותה התקשה להסדיר), התנגדות לסדר האבות וללשון האם (הגרמנית).

בהערותיו על "ציון" ניכרת כמובן נטייה פּוֹלֶמית (או מוטב לומר נטייה דֶמונית? – נטייה רוויית תשוקה אך הרסנית): ציון היא הבדידות, אך גם האפשרות הכֵּנה ביותר של חיי הידידות (כגון זו שפרחה והכזיבה – הידידות עם ולטר בנימין, וכגון אלו שהכזיבו בטרם יפרחו, עם ורנר קראפט ולודוויג שטראוס). ציון הוא מימושה של האהבה, אך היא גם ביטוי מתמיד של מצבי המריבה ודרכי המבוכה ואי-הידיעה ("לו ידענו מהי ציונות...", כותב שלום). "ציון" היא התהייה (אפשר לומר שציון היא ההגות הנכתבת בסימני שאלה וקריאה).

בהשקפה על ציון ראה שלום גם את מצבי-הקצה של ההגות עצמה. לכן יש ב"ציון" דבר מה חסר היגיון (המחשבה ה"ציונית" בנוסח שלום היא אתגר לאסכולה הלוגוצנטרית). ו"ציון", בכל רבדיה, היא גם רעיון פואטי, מתווה שירי – במובן שאותו עשוי היה שלום ללמוד משירתו של פרידריך הלדרלין – השירה היא דרך להיות (להתגורר) בעולם. לא לשווא שירת ציון היא שעוררה בו התלהבות וכמיהה עזה. ציון היא משאלת לב, וככזאת היא חסרת היגיון. אך בתחומה של השירה מתבטאות הסתירות המהותיות של רוח זו באופן ה"הרמוני" (או המוזיקלי הטהור) ביותר. בתחומה של השירה נחרזות הסתירות.

על כך (ובשל כך) נסבה גם טענתו של שלום כי "ציון" היא פוסטולט מוחלט של האמת. לכך מקבילה האמת במובנה המתימטי. בשני המקרים מדובר בעולם של טענות שאינן ניתנות להפרכה אמפירית ושאינן בנות הֲכָלָה בתחומה של הלשון המוכרת. מדובר בתורות בדבר ישויות רוחניות מוחלטות (אכן יש משהו מהכחשת הגוף וביטול החומר בתפיסת "ציון" של שלום).

אך בשני המקרים מיוסדת האמת על פירוק (חלוקה) של המרחב. על כך מלמדת הערה נדירה של שלום בדבר זיקתה של היהדות לאמנות המודרניסטית (הקוביזם). בדומה לאמנות האוונגרד (פיקסו, קְלֶה, שאגאל) המיוסדת על חלוקת המרחב, עיצוב החלל ופירוק הצורות, גם השקפת העולם של היהדות, ככל שהיא נגזרת מן הציווי בדבר איסור עשיית צלם ותמונה, מיוסדת על פירוק של מבנים סימבוליים לכדי ממדים גאומטריים וקווים.

ולכן "התמונה היהודית של האדם", כותב שלום, "מוכרחה להיות קוביסטית". אך זה גם מובנהּ המתימטי של "ציון" העומד בלבה של השקפה זו – מדובר בפוסטולט של אמת מוחלטת שהתגברה על הצורה, על הזהות, על הגוף. במובן זה "ציון" היא הסמל הטהור (כגון הספֶרָה, המעגל, הקו הנטוי).

ובכן, דבר מה מובהק של "מרד נעורים" יש בה, בתנועה זו הקרויה "ציון". ציון של גרשום שלום היא "תנועת נוער". ציון היא בשורת ההתחדשות, ציון היא עצם היציאה-לדרך. ציון היא אפוא מחשבה צעירה.

וכיצד מתבטאת מחשבה זו בכתביו? מהי הגות העשויה ב"דרך"? ברשימות "ציון" של שלום ניכר דבר מה בלתי-גמור, נחפז. כתיבתו נעשית במִשלבים פרוצים, פרגמנטריים. משפטיו על "ציון" מקצתם אחוזי תזזית. "ציון" כתובה לפרקים כדבר והיפוכו, כלומר בטקסטורות סותרניות.

מחשבתו של שלום עשויה לפרקים תפניות ותמורות. הרעיון בדבר "ציון כהתהוות" (הדרך של היהודי להיות/ להתהוות בעולם) נכתב אפוא באופן הולם – הכתיבה עצמה מתהווה ביומניו של שלום. והאין זו גם מעלתם של יומנים, שהם מהווים כעין סוגה מיוחדת לכתיבה שעודהּ בשפיעתה הראשונית, שעודנה בדרך? ואולי אין זה העיקר? כי "ציון" היא גם תום הנעורים, והיא מבטאת את חפות הלב.

"ציון" היא קהילת הבנים (בנים סוררים, כמובן), אך בו בזמן היא מבשרת בכתבי השחרות של שלום התבגרות ובשלות. היא מבשרת, כמעט אפשר לומר – את חוויית האב, או מדויק יותר (ככל שמדובר בשלום, שכידוע לא הביא ילדים לעולם) – את חוויית המורה. והרי היהדות כולה הסתמנה לדידו של שלום כדרך של לימוד והוראה: דרך קריאה ופרשנות, דרך תרגום והערות, דרך עיון ושיחות (מקצתם שיחות רפאים עם חכמי המסורת וגדולי הדור).

זהו ההקשר העיקרי של היהדות בעולמו – היהדות היא "טקסט" שנועד לגילוי ממצבי ההֶסתֵּר, לדיבוב ממצבי הדומם. לא לשווא כרך שלום ב"ציון" כבר מלכתחילה היבטים מעין-גנוסטיים (עוד לפני שהבשילה הצעת המחקר שלו בלימודי בלשנות ומחקר הקבלה).

עמדנו על מקצת ועיקרי הסתירות שהחזיקה מחשבתו הצעירה של גרשום שלום בזיקתה ל"ציון". מדובר אפוא בתוכנית של חיי רוח הגוזרת מִתווה של התחדשות תרבותית רדיקלית בעולמה של היהדות. וזו נסבה על כל תחומי החיים ומיוסדת על תפניות הרות-

משמעות. כאחדים ואחרים מבני זמנו ביהדות גרמניה, כגון מרטין בובר, גוסטב לנדאואר, הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, לאו בק, הוגו ברגמן ומקס ברוד, היה שלום הצעיר בעל בשורה. כתביו ומפעליו – עוד לפני שהיגר לארץ ישראל – מעידים על קווי שבר, מחסור ותחושת תבוסה, שמתוכם סימֵן בפאתוס רב מִתווה לרפורמה בחיי הרוח מתוך עיזבונותיה של היהדות.

בשנות העשרים של המאה העשרים, ובעת ישיבתו בארץ ישראל, הועתקו מפעליו של שלום למשלבים אחרים של הגות ועיון. אך כך יצא תחילה ל"ציון". והדרך לציון, שלדידו של שלום הייתה גם דרך-ארץ (דרך להיות-בעולם), הייתה דרך עברית, וזו כידוע היא גם דרכה של הקינה (והתוכחה). אנו שבים אפוא לפתיחתא, לתחילת הדברים, למילה, לקול "איכה".

הקינה היא סוגה ליטורגית, שירה ותפילה הנאמרות בציבור. הקינה המקראית, כגון קינת דויד על שאול ויהונתן, קינות מגילת איכה על חורבן הבית, קינת איוב ואחרות, מספרות על אובדן, על מחסור, על מצוקה וייסורים.

בקינה מתבטאים מצבי הקצה של התנסות האדם בעולם – אובדן של אהובים, חוויית החורבן והגלות, הרעב, השבי והמוות. האומר "איכה" מעמיד את ניסיון הקיום בשאלה. מילה זו עשויה בסימן שאלה ("איך"?) והיא מבטאת השתאות, תדהמה, אי- הבנה.

האומר "איכה" שופך את לבו ומבכה את שאבד וחרב. ואכן, מדרשי הקינות השואלים ומפרשים את הוראתה של מילה זו, הנאמרת בראשית הקינות על חורבן הבית ומושרת בט' באב (לפי הנאמר "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד"), מסכימים על פִּשרהּ של מילה זו בחינת קול בכי. איכה פרושה קול קינה וקול תוכחה (תלונה וטרוניה ולשון דין).

"איכה", הקריאה "איך" (הכיצד?), מתפרשת כשפיכת צער וכמְרי- שיח, כביטוי של יגון רב, תמיהה וטרוניה. לא לשווא דורש המדרש את הקריאה "איכה" גם על משקל הקריאה "אַיֶּכָּה" שקרא האֵל את האדם לאחר שעבר עבֵרתו בגן: "שנאמר וישלחהו ה' מגן עדן וקוננתי עליו אֵיכָה, שנאמר וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. איכה כתיב". הקריאות "אֵיכָה" ו"אַיֶּכָּה" עשויות בתבנית כתב משותפת והן מהדהדות את מעשה הגירוש (גירוש האדם מגן העדן) כמעשה הגלות (גלות ישראל), ולכן כקינה וכתוכחה.

בפרקי מגילת איכה נשמע ונראה הגוף-המקונן כגוף בכי ("בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה"), שלשונו היא לשון אנחה ("שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי"; "כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי"). נאנחה העיר החרבה, ו"כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים", ו"כָּל- עַמָּהּ נֶאֱנָחִים". האנחה היא מצעהּ החומרי של הקינה. כל הדברים המדוברים בה, יגון החורבן, צער הגלויות, ניסיון השבי והרעב, היַּתמוּת והשכול, תודעת החטא והחרטה, התואנות וציפיית הגאולה, מדוברים בלשון זו שתאיה הקדומים הם אנחות.

קינות איכה מדוברות בלשונות הגוף. אך לשונות הגוף, קולות האנחה, הבכי, שאון הרחם והמעיים ("חֳמַרְמְרוּ מֵעַי"), היללות, מועתקים לטקסט הכתוב בעצמו בתבנית אקרוסטיכון מובהקת: ארבע הקינות הראשונות במניין קינות איכה מסודרות בעשרים ושניים פסוקים כל אחת, הנפתחים לפי סדר האלפביתי העברי. הקינה החמישית אף מניין פסוקיה כב, אך אין הם סדורים עוד בסדר האלף-בית ותבניתם שירית. נושאיה של קינה זו מיוחדים לגאולה.

לשון הקינה היא לשון מרובת-רבדים ועשויה בסיווגים מיוחדים: בקינה דוברת אֵם, ודוברות בה נשים מקוננות, ודוברים גברים במספד ובנבואה, ודובר המשורר בשירת יחיד. קינת איכה מתייחדת במִשלבים רב-קוליים, בהתמחויות מִגדריות, במחוות פרפורמטיביות ובתפניות רטוריות עזות. לשונה של הקינה היא לשון עשירה – סמליה רבים ומְסַמניה גדושים.

אך דווקא בשפיעת הלשון ובגודש המסמֵּן מסתמנת גם נפילה והריסה והתרוששות שהן מנת חלקה של הלשון. כי בתוך אותה שפיעה סמנטית שָׁבָה הלשון להודיע את קוצר- ידה. והרי לשון הקינה היא לפי מהותה לשון של שאלה וספק. סדרת השאלות המופיעות בפרק השני של הקינות ("מָה-אֲעִידֵך", "מָה אֲדַמֶּה-לָּך", "מָה אַשְׁוֶה-לָּך וַאֲנַחֲמֵך", "מִי יִרְפָּא-לָך") מסמנת את הקינה בסימן שאלה – הקיום והמבע מוטלים בה בספק רב.

הקינה שבה להעיד על הקושי להעיד ולהביע את קשיי הביטוי. כי לשון הקינה היא גם לשון האַיִן. בהרבה מפסוקיה חוזרת תיבת "אַיִן" ו"ריק" להעיד על שלילת העולם. על כך מספרים היטב משפטים ספורים בפתיחת הקינה, שנאמר בהם: "אֵין-לָהּ מְנַחֵם", "לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ", "לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה", "וְאֵין עוֹזֵר לָהּ". הקינה מדברת על מה- שאין, על מה שאינו-מצוי.

בפרק השני של קינות איכה מעידה הלשון על בליעה ושפיכה, שבירה וניתוץ, השלכה, הריסה והשחתה, בעירה וטביעה. לשון זו (הממחיזה את מפעליו ההרסניים של האֵל) היא לשון הרסנית. אך מה שנהרס כאן אינם רק מושאיה של הלשון, אלא עצם אפשרויותיה להעיד ולבטא באופן חיובי את ניסיון העולם.

גם זה פשר הדבר שאנו מטעימים, שבתוך שפת הקינה מתרחשת גם התרוששות סמנטית וקריסה לתיבות ווֹקאליות ואנחות. הקינה המקוננת על חורבן הבית חשה אפוא את תחושת הקץ הטבועה בכל סדרי הדברים. גם זו הוראתה של הקינה שהיא מביעה את הבלתי- מצוי והבלתי-נאמר בתורת יסוד ההוויה.

איכה זו לשון בוכייה. ולשון זו, לשון בכי, מיוחסת במדרש גם לקב"ה, שהוא בין ראשוני המקוננים על חורבן הבית, לפי הנאמר: "באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי". האל בוכה על ביתו שחרב ובניו שנהרגו והוגלו. ולעזרתו קורא האל את האבות, את אברהם, יצחק, יעקב ומשה, "שהם יודעים לבכות". ובאים האבות, וקורעים בגדיהם, והניחו ידיהם על ראשיהם "והיו צועקים ובוכין". זו לשונו של האל, הסופד "אוי לי", וזו לשון האבות שהם צועקים ובוכים. ועל אברהם נאמר שהיה "בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו".

אך אברהם אינו מקונן בלבד אלא גם מוכיח את הקב"ה על מפעלי החורבן בלשון תוכחה: "מפני מה הגלית את בני?". ואז נדרשת התורה ונדרשות עשרים ושתיים האותיות להעיד בישראל. אלה אותיות המיוחסות למעשה הבריאה ואלו הן אותיות העומדות בראשי פסוקי הקינה (לפי סדר האקרוסטיכון) שאינן מעידות כנגד בניו שעברו על התורה, כי השתיקן אברהם ונתבישו. ופשר הדבר? כי הלשון עצמה משתתקת בעת הזו, ופשר שתיקתה שאין היא מעידה ומסורה רק לבכי.

אך בדברים אלה לא נעשה עדיין הספד גמור ולא באה הקינה למיצויה אלא בדברי רחל, שבאה אף היא לקונן ולהוכיח בפני הקב"ה על המפעל הקשה שפעל נגד בניה. רחל מוכיחה את האל במילים קשות, שהרי היא עמדה במבחן זה – שצריכה הייתה בשעתה לקבל את הדין שדן אביה להועיד את אהובהּ יעקב לאחותה לאה, ואף "שהוקשה עלי הדבר עד מאוד", אומרת רחל, "נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה".

ולעומתה שנהגה כך, ולא קינאה לאחותה, הקב"ה, "מלך חי וקיים ורחמן", שואלת (מקוננת) רחל: "מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם". באה אפוא רחל ללמד את הקב"ה לקח ולהוכיחו על שלא עמד בקנאתו (כפי שעמדה היא). ועל כן נתגלגלו רחמיו עליה. בדבריה משיבה רחל את האל לכסא הרחמים.

מדרש הקינה מסב אפוא גם הסבה מִגדרית חשובה בעצם שיח החורבן. גם האבות הבוכים ומייללים יש בהם קול-אִשה, קול אלמנה, קולהּ של אם שכולה. ואכן, בטרם ישלח הקב"ה את נביאו לקרוא לאבות לקונן נאמר עליו בפתיחתא למדרש, כי לאחר שהכה את בניו, אמר כי "מעתה אין בי כוח לקונן עליהם", ולכן לכו "קִראו למקוננות ויקוננו עליהם".

האל, כמלך בודד ועזוב, תש כוחו והוא קורא לנשים שיבואו לקונן בקולן. כך מצטייר האל במדרשי איכה כאב בעל מזג קשה, שהיכה את בניו וגרש את רעייתו, וכעת תשו כוחותיו והוא אכול חרטה ומיילל כאחת המקוננות.

ההסבה המִגדרית המתרחשת בעצם לשון הקינה ידועה גם ממסורת הטרגדיה היוונית, שמוצאה בשירת מקהלות ומחולות ליטורגיים לכבוד האל דיוניסוס. אך בטרגדיה גם שלובות לשונות הקינה. ידועה לכן תמונה זו במחזה "איפיגניה בארץ הטאוּרים" מאת אוריפידס, שבפתיחתו מקוננת איפיגניה על שגלתה מארצה, מיוון, והיא משמשת ככוהנת לאלה ארטמיס בארץ טאוריס שמולך בה תאוס, המלך הברברי.

איפיגניה מקוננת על קללת בית אגמננון ונפילת אחיה אוֹרֶסטֶס (שהיא מדמה אותו למת לפי חלום שחלמה). היא שרה כעת ב"נהי מר" ב"קינות צורמות", ב"יללות אבל". בלשון הטרגדיה רוחשים ומהדהדים גם קולות אלו – יללות וקולות צורמים. כלשון בכי, המקהלה משיבה לה בשורה נבחרת:

בְּשִׁירַי אֲלַוֶּה אֶת קוֹלֵך, גְּבִרְתִּי,
וּבִילֵל בַּרְבָּרִי שֶׁל מִזְמוֹרֵי אַסְיָה,
נְהִי קוֹדֵר לַמֵּתִים
שֶׁהַדֵס מַשְׁמִיעַ בְּמִזְמוֹרָיו
הַנִּבְדָּלִים מֵרִנַּת הַפַּיַאן.

המקהלה, מקהלת נשים מקוננות – הנשים היווניות השבויות בארץ הטאורים – משיבה לאיפגניה תהודה לקינתה. אך מזמור המקהלה עשוי כשיר קינה ברברי: יללה, קול נהי, בכי, צעקה. לא במילים בלבד אלא ביללות (אסייתיות) ראוי לקונן על נפילתו של הגיבור היווני המובחר.

אך מהו אותו "ילל ברברי של מזמורי אסיה/ נהי קודר למתים" הנעשה יסוד (ווֹקאלי) לשיר הקינה ששרה המקהלה לזכרם של צאצאיו המוכחדים של בית טנטלוס? האין זו היללה, הבכי, הקולות- המבכים של העמים היושבים באסיה, לגבול תחומי המושב של יוון, לגבולה של אירופה?

האם זו היללה הבאה מן המזרח, מאסיה, מפרס, מן הלשון הברברית, האם זו הברבריות עצמה? מה-שאינו-יווני, שאינו עשוי בתבנית מאופקת? האין זה הקול, היללה, קול-יצורי, הבכייה, השבה ופורצת אל ואת סִפּי הלשון?

ואולם על מה מייללים בפרס? האין זו קינת הנופלים במערכות יוון? קינת הטבועים, השקועים בים האגאי? על כך מספרת כידוע הטרגדיה "הפַּרסים" של אייסכלוס, הטרגדיה הקדומה ביותר שנשמרה לנו בשלמותה.

[...]

הקינות - שירה, הגות ותוגה בעולמו של גרשם שלום. תרגמה מגרמנית: טלי קונס, עורכים: גלילי שחר ועילית פרבר. פרסומו של כרך זה התאפשר הודות למענק מיוחד של "קרן מינרבה" והוא פרי של שיתוף פעולה בין המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב לבין מרכז פרנץ רוזנצווייג לחקר התרבות ותולדות הספרות היהודית- גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים. מפעל זה התאפשר גם בסיוע מענק מחקר של הקרן הלאומית למדע.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

הקינות - גרשם שלום
Lamentations - Poetry and Thought in Gershom Scholem's World


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *