» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בנובמבר 2016       חזור

דליה רביקוביץ בחיים ובספרות
מאת: גדעון טיקוצקי

ההוצאה: אוניברסיטת חיפה יצירתה של דליה רביקוביץ (2005-1936) היא מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. שיריה זכו לאהדת הקהל ולהערכת המבקרים, אך עדיין הנסתר בהם רב מן הנגלה. ספר זה מבקש להאיר את הצדדים המוּכּרים פחות בכתיבתה של רביקוביץ ובחייה, ולקרוא לאורם מחדש את לב יצירתה – הן כשלעצמה הן על רקע הספרות העברית והעולמית בת הזמן. זהו המחקר הראשון על אודות רביקוביץ המבוסס על עיזבונה הספרותי, שטרם נחשף. העיון בארכיון מוביל לגילויים מפתיעים ולתובנות חדשות, גם באשר לשיריה המוּכּרים. אמנם הספר מתמקד בעולמה של יוצרת אחת, אך הוא חורג מתחומה של שירת רביקוביץ (שאינו צר כלל וכל) ועשוי להיקרא גם כסיפורן של שירת "דור המדינה" ושל התרבות הישראלית הצעירה בשנותיהן הפוריות ופורצות הדרך ביותר, שנים שהשפעתן ניכרת עד היום.

ד"ר גדעון טיקוצקי הוא חוקר ספרות ועורך, חתן פרס שרת התרבות לעריכה ספרותית לשנת תשע"ה (2015). בין השאר ערך את מהדורת כל שירי דליה רביקוביץ עם פרופ' עוזי שביט והיה מרצה-אורח בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.

דליה רביקוביץ בחיים ובספרות מאת גדעון טיקוצקי בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, עיצוב העטיפה: סטודיו רעיה גלבוע, צילום העטיפה: דליה רביקוביץ, תחילת שנות השבעים. צילום: ערן אדומי, 488 עמודים. ספר זה רואה אור בסיוע קרן מונבז.

מבוא
בכוחה של השירה, כתב המשורר חזי לֶסְקְלי באחד משיריו, לבנות עיר שלמה, אך במקום זאת היא מעדיפה לגלות "בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר". דומה ששירתה של דליה רביקוביץ (2005-1936) הייתה ועודנה באר חלב במרכז התרבות הישראלית: מקור חיים נדיר, מפתיע ונשי בלב הוויה צמאה בחלקה האחד ואדישה בחלקה האחר; מקור השראה לדורות של קוראים וקוראות, יוצרים ויוצרות (שישנם, שעוד יבואו), שאחד מהם היה לסקלי עצמו: הוא סיפר שחיבר את השיר, ששורה זו לקוחה ממנו, בהשראת אחד משירי רביקוביץ.

השנים שחלפו מאז מותה ממחישות ביתר שאת את מרכזיותה בשירה העברית החדשה. היא פרסמה עשרה ספרי שירה, שלושה קובצי סיפורים ושמונה ספרים לילדים (בפרוזה ושירה); תרגמה ספרים אחדים, בעיקר לילדים, וחיברה כשלושים פזמונים שהולחנו: "שובי לביתך", "עמק דותן", "רבי עקיבא", "איתן", ועוד רבים שנותרו בכתובים. שירתה הלירית זיכתה אותה בפרסים רבים, העיקרי שבהם פרס ישראל לשירה לשנת תשנ"ח (1998), לצד אותות הוקרה והערכה נוספים. כבר בחייה קנתה לה, אם אשען על דבריו של נתן זך, מעמד של "נסיכת השירה העברית" ושל יוצרת דעתנית שקוֹלה נשמע גם בענייני השעה.

פעם אפילו התעכבה בגללה הקמת הממשלה, לאחר שמפלגת "ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן דרשה לעגן בהסכמים הקואליציוניים את הוצאת שיריה מתוכנית הלימודים, במחאה על קריאתה שלא לאפשר לעולים מחבר המדינות להצביע בבחירות מיד עם הגעתם ארצה.

יובל שנים הייתה רביקוביץ פעילה בקהילת הספרות. מתחילת דרכה, עם הופעת שיריה הראשונים בדפוס באמצע שנות החמישים, התבלטה וזכתה להתקבלות רחבה. במרוצת השנים ריתקה יצירתה דורות של קוראים, פרשנים, מבקרי ספרות וחוקרים. בתחילה נטו רבים לקרוא את שירתה באופן ביוגרפי-פשטני, ולזהות את המשוררת עם הדמות הנשית שבשיריה: "חלומותיה של תרצה [אחת הדמויות בשיריה] הם חלומותיה של דליה, הם חלומות האהבה", קבע ברוך קורצווייל, מראשוני מקבלי פניה בַּביקורת, ברשימתו על ספר שיריה השני 'חורף קשה' (כיום נראה נוסח כזה, העושה שימוש בשם הפרטי בלבד, פטרוני); והחרה-החזיק אחריו אברהם בלאט, בכותבו כי "הטון האינטימי שליט בשירתה והיא חושפת עצמה על חִנה המימוזי בסימן עצבות מפוכחת. [...] האטימות הזו כלפי הסביב[ה] היא אולי גם הסיבה לאותה מצוקה נפשית הפוקדת את המשוררת ומתבטאת במספד על נעוריה". אלו הן שתי דוגמאות בלבד מתוך שלל התייחסויות ברוח זו בביקורת המוקדמת, שמיהרה שוב ושוב גם להדגיש יסודות פרוידיאניים בשירת רביקוביץ ולהציג את המשוררת עצמה כילדה נעלבת ומפונקת.

במבט כולל ניתן להבחין במכנה משותף לְרוב הכתיבה המוקדמת על אודות יצירת רביקוביץ, והוא הנטייה לתפוס את רביקוביץ עצמה כ"משוררת מוזיִית", כאילו היא עצמה רק מעין "אנטנה" נטולת מוּדעוּת של ממש, הקולטת את שירתה אי-מזה. כך, למשל, כתב מבקר אחד כאשר ביקש להשוות בין שיר של נתן זך לבין שיר של רביקוביץ: "האמירה השירית [של רביקוביץ] מצטיירת על כן כספונטנית לחלוטין. כלומר: נעדרת לחלוטין אותה 'מוּדעות שירית'"; ואילו ביסוד שירו של זך, ציין, עומדת "תודעת-משורר חריפה", בשעה שבשיר של רביקוביץ - רק "תודעה אנושית-ספציפית של אבֵידה שאין לה ניחומים" (ישראל המאירי). הדבר אופייני, כמובן, לתפיסה השמרנית של שירת נשים באשר היא - תפיסה הרואה במשוררת-האישה מעין "מקוננת", אישה יותר מאשר משוררת.

שירת רביקוביץ, כמו שירת המשוררות שקדמו לה, הוכנסה מראשיתה ל"משבצת" שירת הנשים ונמדדה על פי רוב בקריטריונים של קטגוריה זו, ולא בקטגוריה הרחבה יותר והבלתי מסומנת של השירה העברית המודרנית בכללותה. לא אחת בא הדבר לידי ביטוי גם במובלע, בייחוס תארים נשיים למלאכת הכתיבה של רביקוביץ, הן מצד בני המשמרת הוותיקה בביקורת ובשירה הן מצד בני דורהּ השירי.

העשור שחלף מהופעת ספר ביכוריה 'אהבת תפוח הזהב' עד צאת 'הספר השלישי' (1969-1959) היה הפורה בחייה, ובמהלכו היא פרסמה כמאה וחמישה עשר ) שירים בעיתונות ובכתבי העת, רובם ככולם כונסו בשלושת ספריהָ הראשונים. במובנים רבים, זהו "עשור הזהב" של שירתה, ולכן בחרתי להתמקד בו בספרי. בשלושים וחמש השנים שלאחר מכן, עד מותה, פרסמה שמונים ושלושה שירים, כלומר פחות ממה שפרסמה בעשר השנים האמורות. אף הכיוונים העיקריים של התפתחות שירתה הסתמנו כבר ב"עשור הזהב", ובהיבט זה הוא כמוּסה האוצרת את מיטב יצירתה.

רביקוביץ נחלצה מהידלדלות שירתה עם השירים שחיברה בעקבות הולדת בנה עידו בשנת 1978 , ולהבדיל, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. כינוסם של שירים אלה בספר 'אהבה אמיתית' (1986) הפנה את זרקור הביקורת השוטפת והמחקר אל הפן החברתי-הפוליטי בשירתה והביא לבחינה רטרוספקטיבית של שירתה. בין השאר, הוארו התמורות הנושאיות והסגנוניות שחלו בשירתה לאחר הופעת ספר ביכוריה.

הופעת אסופת שיריה 'כל השירים עד כה' (1995) - רביקוביץ הייתה הראשונה ממשוררי דורה שכינסה את קובצי שיריה היחידים בכרך אחד - הנכיחה את שלושים וחמש שנות פעילותה כמשוררת עד אז, ויש לשער שתרמה לזכייתה בפרס ישראל לשירה כעבור שלוש שנים. בשנים אלה, שבהן חלחל השיח הפוסט-סטרוקטורליסטי, המגדרי, ובהמשך גם הפוסט-מודרני לאקדמיה בארץ, הוארו במחקר היסודות הפמיניסטיים והחתרניים שבכתיבתה. דובר אז בכך שלשון המקורות בשירתה היא למעשה "ניכוס חתרני" של "שפת האב ההגמונית", הודגשה עמידתו של הפרט הנשי בשירתה המאוחרת לנוכח הלאום, והוסבה תשומת הלב אל ההטיה המגדרית-הביוגרפיסטית שבה לקה המחקר המוקדם על אודות יצירתה. מגמה זו התעצמה מאז מותה. עוד ועוד מחקרים, בייחוד אלה שהוצגו בכנס גדול שנערך באוניברסיטת תל אביב חודשים אחדים לאחר מותה, הדגישו את עמדתה הסגולית של שירת רביקוביץ, כבר מראשיתה, וייחסו ל"אני" האופייני לשיריה תכונות של אקטיביות, עוצמה ואירוניה, לעומת הפסיביות והפגיעוּת שייחסה לה הביקורת המוקדמת. ייתכן שתנועה זו של מטוטלת הפרשנות לקוטב האחר מוגזמת אף היא בדרכה.

יצירתה של רביקוביץ זכתה אפוא לשפע מחקרִי מרשים, כמותית ואיכותית. ועם זאת חֲסֵרָה בשרשרת הארוכה של חקר יצירתה חוליה מהותית. בהכללה ניתן לומר שהחוליה המוקדמת בחקר יצירת רביקוביץ הייתה מוּעדת לכשל ביוגרפי ,(biographical fallacy) כלומר לזיהוי חד-משמעי של היוצרת עם הדוברת בשיריה; ואילו החוליה המאוחרת נטתה להכניס את יצירת רביקוביץ לסד תיאורטי ופוליטי, אלא שסד זה לא תמיד נקשר מהותית אל יצירתה; בתווך נפקד מקומה של חוליה חיונית מאין כמותה - החוליה המונוגרפית והביקורתית-השיטתית. לרשות רוב חוקרי יצירתה של רביקוביץ לא עמדו נתונים בסיסיים, כגון תאריכי הפרסום הראשון של שיריה, ולפיכך שגו חלקם שגיאות פרשניות מהותיות. כך, לדוגמה, קולמוסים רבים נשתברו בביקורות על השיר "רחיפה בגובה נמוך" (181-179) כשיר המבטא את עמדת הדוברת כלפי מלחמת לבנון הראשונה - האשְמה המובלעת של הדוברת, העדה על כורחה לזוועות, דילמת הזהות של הפּרט במלחמה (בין ה"אנחנו" לבין האחר) וכן הלאה; אלא שהשיר נמסר לפרסום זמן רב לפני המלחמה, כפי שהעידה רביקוביץ עצמה. ודוגמה אחת נוספת: מאיר ויזלטיר טעה כשכתב בנחרצות, "שירים אחרים ('אוסטרליה', 'בצ'אד ובקאמֶרוּן'), מבטאים סלידה מן האופוריה החוגגת שאחרי מלחמת ששת הימים", אלא שהשירים נדפסו באפריל ובספטמבר 1966.

ספר זה בא, בין השאר, למלא חסר תשתיתי זה, וכבר בתחילת המחקר הכנתי נספח של פרסומי המשוררת בכתבי העת ובעיתונות התקופה, ובו תִארוך מדויק של הופעות שיריה בדפוס ותיאור מדוקדק של חילופי הנוסח בין גרסת כתב העת או העיתון לבין הגרסה המוגמרת. נספח זה אִפשר לי לבחון את שיריה בהֶקשרים ספרותיים וחוץ-ספרותיים חדשים, ובזכותו גם איתרתי כעשרים שירים שרביקוביץ פרסמה בעיתונות ולא כינסה בספריהָ, ובהם השיר הראשון שנדפס בשמה, כשהייתה בת שמונה עשרה. ספרי השירה שרביקוביץ פרסמה בחייה כוללים כמאתיים שירים, ולכן מדובר בתוספת של עשרה אחוזים לקורפוס הקיים. השירים הללו כונסו במהדורת כל שירי רביקוביץ שהייתה לי הזכות לערוך עם פרופ' עוזי שביט בשנת 2010.

כל כמה שהמחקר המאוחר תיאר את שירת רביקוביץ כחתרנית וכנועזת, הרי על פי רוב לא יוחסו תכונות אלה במישרין ליוצרת עצמה ולא נטען בפירוש שרביקוביץ הייתה מודעת לשלל המשמעויות הגלומות בשיריה, או שיצרה אותן בכוונת מכוון. לשון אחר, הביקורת והמחקר על יצירתה של רביקוביץ - הן המוקדמים הן המאוחרים - התרכזו בדרך כלל בתופעות בשירתה, ולא בהתכוונויות האמנותיות העומדות מאחוריהן; ואילו אני טוען שדליה רביקוביץ הייתה יוצרת מוּדעת ובעלת מִשנה פואטית סדורה, ושהייתה עֵרה היטב למהלכיה בכתיבה ובשדה הספרותי. דבריי מתבססים, בין השאר, על עיון בכשלוש מאות וחמישים רשימות העיתונות של רביקוביץ.

אלה טרם זכו לתשומת לב מחקרית מספקת. אמנם רבים זוכרים את טור ביקורת הטלוויזיה והרדיו שפרסמה במעריב בשנות השמונים והתשעים, אך רק מעטים כיום מכירים את הרשימות הספרותיות שפרסמה בשנות השישים והשבעים, ושבהן דנה במעמדה של "השירה הצעירה", ביוצרים שעמדו אז בתחילת דרכם (ובהם א"ב יהושע, רחל איתן, עמליה כהנא-כרמון) ובסוגיות חברתיות-אקטואליות. אפיק כתיבה זה משלים לא אחת את שירתה, או מבטא בגלוי את מה שסמוי בשיריה. רביקוביץ מתגלה ברבות מרשימות אלה כיוצרת דעתנית וידענית, סרקסטית להפליא ואמיצה; כך מתגלה קול נוסף במקהלת הקולות שלה, והגוף הידוע של יצירתה זוכה להרחבה.

זאת ועוד, ספר זה מתייחד בהסתמכותו על עיזבונה הספרותי של רביקוביץ, לראשונה בחקר יצירתה. במהלך כל חייה כתבה רביקוביץ בעט על נייר, והקפידה לשמור את טיוטותיה. (שימור זה עשוי להעיד על מוּדעותה הכפולה, הן לערכהּ כמשוררת הן לחשיבות הארכיון הפרטי בחקר הספרות.) כך נשמרו כתבי היד כמעט של כל שיריה וסיפוריה הידועים, וכן כתבי היד של שירים גנוזים רבים, רובם מוקדמים, החל באלה שחיברה בהיותה תלמידת כיתה בי"ת.

ד"ר דנה אולמרט זכתה לעסוק ראשונה בעיזבון, המופקד בידי עידו קָליר, בן המשוררת, ואיתרה בו, בעזרת הילה כהן, את שיריה הגנוזים המאוחרים של רביקוביץ. מבחר מתוכם הביאה אולמרט לדפוס בספר שערכה עם פרופ' עוזי שביט לאחר מות המשוררת, 'מים רבים' (2006), ובו שיריה האחרונים.

אך פרט לכך נותר העיזבון בבחינת ארץ לא נודעת. בעזרת חומרי ארכיון אלה אני מבקש לשפוך אור על דרכה של דליה רביקוביץ אל הכתיבה, לפתוח צוהר נדיר אל "המעבדה הפואטית" שלה, לעמוד מקרוב על הכרעות אמנותיות שקיבלה, לתאר את היווצרותן של אחדות מיצירותיה ולקרוא את שיריה הקאנוניים "מן השוליים".

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

דליה רביקוביץ בחיים ובספרות - גדעון טיקוצקי