Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2017  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | שנת 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016
» ספרים בינואר 2018
» ספרים בדצמבר 2017
» ספרים בנובמבר 2017
» ספרים באוקטובר 2017
» ספרים בספטמבר 2017
» ספרים באוגוסט 2017
» ספרים ביולי 2017
» ספרים ביוני 2017
» ספרים במאי 2017
» ספרים באפריל 2017
» ספרים במרץ 2017
» ספרים בפברואר 2017
» ספרים בינואר 2017
» ספרים בדצמבר 2016


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באפריל 2017       חזור

דרישת הבלתי-אפשרי
מאת: סלבוי ז'יז'ק
Demanding the Impossible - Slavoj Zizek

ההוצאה:

רסלינג

היכן אנו עומדים היום ומה יש לעשות? סלבוי ז'יז'ק תוהה על שאלות אלה בספר ייחודי זה המציע סקירה מקיפה של עבודתו, אך ללא המטען האקדמי הנלווה לה בדרך כלל.

בלי טיעונים מורכבים והפניות מרובות, על בסיס ראיונות חיים, הספר לוכד את ז'יז'ק במיטבו הבלתי-מתפשר, תוך כדי כך שהוא מבהיר נושאים כמו מחאות האביב הערבי, המשבר הפיננסי העולמי, פופוליזם בדרום אמריקה, עלייתה של סין ואף החידה של צפון-קוריאה.

כדיאלוג שיחני, ב-34 פרקים קצרים, ז'יז'ק מסחרר את קוראיו בניתוח סרטים הוליוודיים, דוחות משטרה מוונצואלה, סיפורי בלשים משוודיה ורבים אחרים.

לאן שהשיחה מובילה מחשבתו האנרגטית מאירה על אופקים בלתי-צפויים. בעודו מנתח את מצבינו העכשווי, ז'יז'ק סוקר גם אפשרויות לשינוי. לאיזה סוג של חברה ראוי לשאוף? מדוע כה קשה לדמיין סידורים חברתיים ופוליטיים חלופיים, ומדוע הטוב מתקשה מול הרע במיעוטו?

דרישת הבלתי-אפשרי
שתפו אותי

מהם, לפיכך, בסיסי התקווה? לפי ז'יז'ק, בזמנים הבעייתיים שלנו ההתחייבות להעז לשאול שאלות יסודיות היא המפתח: עלינו להרהר ולהמשיג מחדש, ותמיד להיות מוכנים לחשוב ולהגדיר מחדש את גבולות האפשרי. שיחות מקוריות ומרתקות אלה מציעות מבוא נגיש ומעורב לאחד ההוגים החשובים בדורנו.

סלבוי ז'יז'ק הוא פילוסוף הגליאני, תאורטיקן לאקאניאני וקומוניסט. יושב-הראש הבינלאומי של מכון בירקבק למדעי הרוח, אוניברסיטת לונדון; מרצה אורח באוניברסיטת ניו-יורק, וחוקר בכיר במחלקה לפילוסופיה, אוניברסיטת ליובליאנה, סלובניה. מבין ספריו בעברית שראו אור ברסלינג: "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", "התבוננות מן הצד", "הסובייקט שאמור להאמין", "לאקאן עם היצ'קוק".

לספר מצורפת הקדמה מקיפה על הגותו של סלבוי ז'יז'ק,
מאת מתרגם הספר – אלירן בר-אל.

דרישת הבלתי-אפשרי מאת סלבוי ז'יז'ק בהוצאת רסלינג, תרגום: אלירן בר-אל, עריכה מדעית: ד"ר אורי גולדברג, מראיין: יונג-יון פארק, 180 עמודים.

מבוא לסוציואנליזה | אלירן בר־אל
זהו עידן שבו כל אחד ואחד נדרש לשאלות שבמהותן הן פילוסופיות וחברתיות. למשל, כיצד להגן על חושפי שחיתויות? כיצד לארגן מעברי אוכלוסיות המוניים? כיצד לפקח על פיתוחים גנטיים ולהגבילם? כיצד להתייחס לבעיות של בריאות מוסדית, עוני פושה וחינוך משתנה? בעקבות זאת ניצב סלבוי ז'יז'ק בחזית השמאל העולמי של ההגות העכשווית. הוא מתנגד לבחירות פרלמנטריות וספקן ביחס לדמוקרטיה (אפילו ישירה) וסובלנות, שלא לדבר על תקינות פוליטית; הוא בעד קומוניזם, אמת ואוניברסליות, ונגד רכוש פרטי - היש צורך בסיבות נוספות כדי להבהיר מדוע זכה לתיאור ”הפילוסוף המסוכן ביותר במערב"?

סלבוֹי זִ'יזֶ'ק (נולד בליובליאנה, 1949)“ ,הענק מליובליאנה", ”כוכב הרוק האקדמי", מציג את מחשבתו בצורה החושפת אותו והופכת את העירום שלו לפיזי ותיאורטי כאחד. הוא מודה שכנוירוטי כפייתי שוכן בו החשש שהוא ”כלום המתחזה כל העת להיות משהו, וצריך להיות היפר־אקטיבי כל הזמן רק כדי להדהים אנשים מספיק כדי שהם לא יבחינו שאין שם כלום".

כמטופל היה מדבר 49 מתוך 50 דקות פגישת הטיפול האנליטית, ואף היה ממציא מה לומר, העיקר שהמטפל לא ”יכניס לו" שאלה מביכה. כזהו ז'יז'ק העירום, והקשר בין אדם לעבודתו אינו מקרי, כפי שהעיר ניטשה על כך שכל פילוסופיה היא האוטוביוגרפיה של הפילוסוף. דומה שז'יז'ק, כמו ז'אק לאקאן, כותב ומדבר גם מהעמדה של המטופל ולא רק מזו של המטפל גרידא. משמע שהוא מניח לאיווי להוביל את ידו ואת מחשבתו. על כריכת המגנום אופוס שלו, פחות מכלום, נכתב ש"ז'יז'ק נולד, כותב ספרים, וימות".

הספר הנוכחי, דרישת הבלתי־אפשרי (2013) ,הוא דיאלוג מקיף שנערך כריאיון, ובו נסקרים אירועים עכשוויים רבים על רקע הגותו של ז'יז'ק. כמבוא מוחשי, השאלות הרבות בריאיון מתחברות זו לזו, להדגמת עמוד השדרה התיאורטי של ז'יז'ק.

אף על פי שהספר אינו תיאורטי ומיקודו מעשי, הוא בכל זאת שזור תיאוריה המורחבת בהקדמה זו. דרישת הבלתי־אפשרי היא כותרת השאולה מהעיתון הצרפתי ”לה־מונד", שהתפרסמה בזמן מחאות הסטודנטים של מאי 1968 ,וצורתה המלאה הייתה: ”היו מציאותיים ודרשו את הבלתי־ אפשרי!". כל שיטתו, אם אפשר לכנותה כך, נשענת על הסתירה המדומה הזו, בין מציאות הכרחית (ושקרית) לבין בדיות בלתי־ אפשריות (וממשיות).

ז'יז'ק החל את דרכו בלימודי סוציולוגיה ופילוסופיה בסלובניה, ודרך לימודי פסיכואנליזה בצרפת קנה את מקומו בזירה העולמית. הוא נשען בהגותו על הגל, מרקס ולאקאן. לפיו, פסיכואנליזה ומרקסיזם מדגימים כיצד מושגיו של מרקס - הפטישיזם של הסחורה, ערך עודף, מאבק מעמדי ומבנה־על/בסיס - יכולים להיות מונחים על גבי המושגים הלאקאניאניים סימפטום, התענגות עודפת, דחף והממשי.

הפער הבלתי־מצומצם שאליו נכנס ז'יז'ק בהגותו הוא זה שבין סיבה ממשית ונעדרת של משהו לבין תוצאה סימבולית מוחלטת. הוא מכוון לתהום הנפערת בין הצגתו של דבר־מה את עצמו כמוחלט לבין היותו תלוי לחלוטין במה שמחוצה לו ונעדר מתוכו.

בביקורת האידיאולוגיה שלו ז'יז'ק מנצל את התורה הלאקאניאנית כדי להסביר כיצד בדיוק כאשר אנו חושבים שהתרחקנו וברחנו מהאידיאולוגיה (של כולם) לעבר חלומותינו )הפרטיים(, שם בדיוק אנו פוגשים באידיאולוגיה החברתית במלוא עוצמתה. כך, לדוגמה, נראה שבזמננו חופשה היא דבר מבוקש ונצרך. משפחות ועובדים מתכננים ועמלים כדי לצאת לחופשה. אך התשוקה לחופש תמיד נכזבת לנוכח החופשה בפועל - שבתהליכה הדיאלקטי מייצרת את ”הצורך" בחופשה מהחופשה. אנו חושקים במונחים חברתיים ואנו למדים איך לחשוק, במה וכמה. תשוקה ואיווי הם תהליכי למידה חברתיים.

גם הסוציולוג פייר בורדייה התייחס לסוציואנליזה כדי לתאר אך יש להדגיש שלא את התהליכים החברתיים המכוננים את האני. מדובר בגרסה של פסיכו־מרקסיזם המפנה לפרויד כדי להתייחס לתודעה הכוזבת ולהסביר את שעבודו מרצון של מעמד הפועלים. כמו כן, לא מדובר על לא־מודע קולקטיבי של איזו ישות מדומיינת כחברה שאותה יש לפענח. בהגותו של ז'יז'ק אין זכר לדיכוטומיה בין היחיד לחברה; הוא אינו משאיל את הלא־מודע מהיחיד ומניח אותו על החברתי. נהפוך הוא, הוא מצביע על כך שהלא־מודע של היחיד, ועל כן גם האני, הוא כבר חברתי, כלומר מכונן באמצעים (סימבוליים) חברתיים.

נראה שכאשר אנו מצביעים על משהו, אירוע או תכונה, ואומרים ”הנה, זה מי שאני באמת, זה הגרעין האמיתי של זהותי, מעבר לכל המסכות והתפקידים החברתיים" - בדיוק שם אנו מבטאים את האידיאולוגיה בשיאה. מכאן שאידיאולוגיה איננה ייצוגי שווא לא עוגן המציאות החברתית, והדרך לשחרור מהאידיאולוגיה היא המפתח לשינוי המציאות. אך לרעיון המרקסיסטי המוכר ז'יז'ק מקנה תוכן פסיכואנליטי בטענתו הנחרצת שחירות היא דבר כואב.

השתחררות מהאידיאולוגיה אינה דבר נעים ומתוק, אלא כואב ומר. מכיוון שעצם הפנטזיה של השתחררות יכולה להפוך לשעבוד, יש מחיר לשחרור כשם שיש מחיר לשעבוד. יש מחיר לאמת כשם שיש מחיר לשקר. האמת, כדברי לאקאן, ”פוערת חור בידע", ולפי ז'יז'ק, כמו הממשי, האמת מופצצת באשליות פנטסטיות. מכאן נובע מעמדה המכוער, המסנוור, הטראומתי או הלא נעים של האמת.

בריאיון מקיף זה מפנה ז'יז'ק את כושר ניתוחו לשאלות העורך, אשר מציבות אותו בפני סוגיות מתחומים רבים, מקומות ומצבים מגוונים. לאחר כתיבת ספרים ארוכים ביותר (יותר מאלף עמודים למשל) העוסקים בהגל ושלינג, ואגנר ואופרה, קולנוע וארצות הברית, אירופה ואנטישמיות, תיאולוגיה ועוד, כוחו של דרישת הבלתי־אפשרי הוא בנגישותו ובהיקפו. בתשובות ממוקדות וקצרות נחשף בז'יז'ק צד המזכיר יותר את חברו השיטתי יותר, הפילוסוף אלן באדיו (Badiou) ,שעליו הוא נשען רבות. בהיותם חברים טובים, כל מי שראה ושמע אותם מבין שניגודים אכן נמשכים.

ז'יז'ק אסוציאטיבי מאוד, רחב יריעה, לא שיטתי או פורמלי; באדיו, מצדו, מסודר ומאורגן למשעי, ממוקד כל העת, רגוע ובקושי סוטה מהנושא. או־אז נשאלת השאלה, כיצד הפכים כאלו מציגים בתורתם השלכות וכיווני מחשבה דומים? נדמה ששניהם היו מזהים את התשובה בגוף השאלה: חוסר הפשרות של שניהם, מכיוון מתמטי־פילוסופי (באדיו) או מכיוון סוציו־אנליטי (ז'יז'ק), ואי־מוכנותם לוותר על האמת לטובת סברות ודעות, מביאים אותם לחקירה דומה, רחבה ועמוקה, על אף ביטוייה הייחודיים אצל כל אחד מהם. ז'יז'ק כותב ומתעניין בקולנוע ובהגל, ואילו באדיו במתמטיקה ובאפלטון. תחומים אלו, כמו ההוגים עצמם, שונים ובכל זאת קרובים זה לזה. אולי אפשר לומר שהאחד גבוה והאחר נמוך בבחינת צורת ההגשה של הדברים, אך גם כאן, ז'יז'ק דווקא נמצא בעמדה הנמוכה בדיוק כדי להנגיש את הבלתי־נגיש ולהפציר לדרוש את הבלתי־אפשרי - כדי לממשו.

בדומה להתמודדות של באדיו עם סוגיית הייצוג הפוליטי (הבלתי־אפשרי) כמקור לבעיה, גם ז'יז'ק מזהה את הקיצוניות החברתית, או את שיא הביקורתיות, לאו דווקא בעשייה אלא באי־ עשייה: באקטיביות החיובית של שלילת כוחה השגרתי של המדינה, בדיוק מה שנדמה בלתי־אפשרי. כשם שהתמכרות לסיגריות, סוכר או אלכוהול מגדירה את המצב היומיומי של צרכניהם - עד כדי כך שההבחנה בין האפשרי לבלתי־אפשרי תלויה בצריכה הזו - כך הדבר גם בפוליטיקה.

וכשם שהדבר הקשה ביותר בהתמכרות הוא להפסיק, הרבה יותר מאשר לעשות הכול כדי לא להפסיק, כך גם בפוליטיקה אזרחים פועלים רבות כדי (לא) לשנות, רק כדי להתחמק מהשעיית העשייה הממכרת. ההנחה כאן היא שהמדינה מגדירה מצב (בכפל המשמעות של המילה State) המייצר טווח אפשרויות מדומה. וכאשר אנשים פועלים כדי לשנותו הם נותרים בתוך מסגרתו, בתוך טווח האפשרויות. אולם כאשר אנו מניחים את כל הטווח הזה בצד, ומבקשים להעלות אפשרות שמחוצה לו - אז גם עולה ההתנגדות ומתחיל המאבק.

לדוגמה, המדינה דורשת תשלומי מסים וגיוס לצבא, ובאופן אחר גם נישואים וילודה, והיא מענישה קשות את סרבניה. תהליך זה נראה כה טבעי עד שהפך למצב של שגרה עבור רבים, והניסיון להתנגד לו הוא כשחייה נגד הזרם במעלה מצוק. לנוכח דרישות אלו הכול מציגים התנגדות מדי פעם, חציית גבול גלויה או סמויה. לעתים אנו חוצים את הכביש ברמזור אדום, צועקים על נהג אוטובוס או חשים חוסר רצון לקום לעבודה. אולם החשיבה החיובית על השלילה, כלומר הניסיון להבין מדוע אדם ממשיך לקום לעבוד בחוסר רצון, או מדוע חברה ממשיכה לשלם מסים ולהשתתף בבחירות למרות כל התלונות - השאלה למה אנו עושים את מה שאנו לא רוצים, ולא עושים את מה שאנו רוצים - היא תחילת הדרך לשחרור מהאידיאולוגיה ולשינוי המציאות. עמדתו של ז'יז'ק מתפצלת בין מישור המטפל למישור המטופל; עבורו הראשון הוא ”זה שאמור לדעת", ”המוח" שיודע את כל התשובות. אך על המטפל עצמו לחתור תחת עמדה זו ולהניח למטופל למצוא ולהמציא את תשובותיו שלו. תפיסה זו של הטיפול הפסיכואנליטי - הדינמי - מבוטאת בהגותו החברתית של ז'יז'ק, בעודו מפנה מבט ומטה אוזן לחלקים מהמציאות החברתית שאליהם בדרך כלל פונים פחות. בחינתו האנליטית את החברה מכוונת למה שגורם לנו או מונע מאתנו לפעול בדרך מסוימת, מה שגורם לנו להאמין בהבניות אידיאולוגיות כלשהן על פני אחרות או לראות את עצמנו בדרך מסוימת. ניכר שז'יז'ק, בכתיבתו ובדיבורו, משתמש שוב ושוב בשאלות ”מה אם...", ולכך סיבה מתודולוגית מכרעת. כשהוא כותב ”מה אם" כוונתו היא ”במציאות, העובדה היא ש...". כך, בניגוד לשיח האקדמי השגרתי, שמתרכז בעובדות כנתונות, חקירותיו ושאלותיו של ז'יז'ק הן לרוב חודרניות ואף מערערות בגלל הופכיותן; כשאנו מרגישים נוח עם עובדה או טיעון מסוים, הוא מראה לנו כיצד (גם, אולי) ההפך נכון. המתודה האופיינית לז'יז'ק אינה מתמצה בתיאור של מציאות מובנת ונתונה. היא כוללת גם התערבות אקטיבית ודמיונית בתוכה, כך שעצם הניסיון למפות ולהבין מצב מסוים הופך לתרומה תיאורטית בפני עצמה.

אמנם לעתים נטען שכתיבתו מסורבלת, אך זאת מכיוון שאין היא מתמקדת בנושא אחד באופן ליניארי, כי אם מציגה מכלול הכופה על הקורא למצוא בתוכו את דרכו שלו. והאין זו מטרת המחשבה? לגרום לנו למצוא את עצמנו? וכדי למצוא את הדרך ואת עצמנו בתוכה, יש ראשית כול, מזכיר גם הגל, ללכת לאיבוד, ללא קיצורי דרך היישר לסוף התהליך.

זה לא ייתכן כשם שלא ניתן לקפוץ משלב המהפכה למשטר המושלם ללא פרץ של אלימות דוגמת הטרור היעקוביני, שסולל בעצם התרחשותו את התנאים להתגברות עליו ולראייה מפוכחת יותר של ההיגיון הפוליטי־אתי האמיתי. לאור זאת, ”החירות", מפציר ז'יז'ק, ”כואבת", כשם שלאקאן המשיל את המחשבה (במובנה הרווח) למחלה.

בניגוד לבאדיו, שתופס את עמדת הפרופסור, המאסטר, האדון, או כפי שניסח זאת לאקאן, ”הסובייקט שאמור לדעת" (היא עמדת המטפל האנליטי), ז'יז'ק בהרצאותיו מנסה להתנער מעמדה זו ובד בבד להראות שהתנערות זו הוא מבצע במומחיות אנליטית מרובה! אצל ז'יז'ק האמת מתגלה לא מתוך השיטתיות של הגותו, אלא מתוך אי־השיטתיות של סביבתו המומשגת. כמי שמתיך את החברתי והאישי ומצביע על המכנה המשותף להם, ז'יז'ק מחבר בדרך האנליזה בין הפילוסופיה לבין הסוציולוגיה וכך מאפשר התחקות עניינית אחר מגוון תופעות בריבוי של רמות ניתוח.

הדיאלוג של ז'יז'ק נבדל מהסביבה האקדמית הרווחת ולכן הוא קנה לו מעמד מיוחד, לא תמיד חיובי, בשיח האקדמי. נוסף על כך, ז'יז'ק פעיל ביותר גם מחוץ לאקדמיה עצמה. הוא כותב, כמובן, ספרים אקדמיים רבים, אך הוא גם משתתף תדיר בדיונים הציבוריים מעל דפי העיתונות העולמית. למשל, בסוף 2013 התפרסמה התכתבותו עם אחת מחברות הלהקה הרוסית הביקורתית Riot Pussy בזמן שנכלאה בסיביר. כמו כן, בזמן מחאות תנועת Occupy בארצות הברית באוקטובר 2011 נשא ז'יז'ק נאום משלהב בכיכר המרכזית בניו יורק. יחד עם זאת, לאחר סדרת כתבות שפרסם במהלך 2015- 2016 בנושא משבר הפליטים האירופי, ז'יז'ק היה מושא לביקורת הוא גם השתתף בכמה סרטים באורך מלא קשה גם מצד השמאל.

העוסקים בהגותו ובחייו. באחד הסרטים האלה (ז'יז'ק!, בוים על ידי אסטרה טיילור, 2005) נשאל ז'יז'ק כיצד הוא כה פופולרי - דווקא במקום שאותו הוא מבקר הכי הרבה, פיזית ותיאורטית - בארצות הברית? אולם ז'יז'ק הדגיש בתגובה שמקומו אולי ייחודי אך אינו חיובי. הוא ביצע במודע מה שכינה ”התאבדות סימבולית", במובן שחרג מאופני ונוהלי האקדמיה וכתיבתה, ולפיכך התקבל על ידה רק כ"אאוטסיידר". כמו טענתו החברתית, הוא נכלל אך ורק כמודר, ולכן קנה לו תהודה רבה יותר במרחב החוץ־אקדמי. ז'יז'ק אף ציין שהאקדמיה מקבלת אותו אך ורק כדחוי, לעולם לא כחלק ממנה, ומציגה אותו כליצן או בדחן חסר רצינות, כדרך התמודדות אידיאולוגית שמאפשרת לה לא להתייחס אליו ברצינות; זה המחיר שהיה עליו לשלם, בבחינת דימויו הסימבולי וערכו הציבורי.

מקומו של ז'יז'ק ייחודי מכיוון שהוא אוהב לדבר ושונא ללמד, וזו עמדה בלתי־אפשרית לאקדמאי המלהטט בין הוראה ומחקר. לכן הוא מלמד הרבה על הדיבור, ומדבר על הלימוד. עמדה דיאלקטית כזו מתאפשרת רק ב"היקרעות עם השלילי" (כפי שניסח זאת הגל) - בחתירה תחת מקומך שלך ותפקידך שלך. בלשונו, אל תפנו אליו בבקשות לנוסחאות או לתשובות מה יש לעשות. תשובתו אחת: לחשוב! לחשוב בעצמכם על מצבכם ועל התהליכים שמרכיבים אותו. למשל, ז'יז'ק מספר שיום אחד קיבל דוא"ל מבחור יווני, שתוך כדי ההפגנות החריפות שהיו שם (במהלך 2013) ביקש ממנו שיסכם עבורו בקצרה, בנקודות מפתח קצרות ויעילות, מה עליהם לעשות הלאה וכיצד להמשיך את המאבק. מהתחייבויות כאלה מתנער ז'יז'ק מכול וכול.

לראייתו, כשהוגה אמיתי יושב בבית קפה ועד לוויכוח המתחיל להתלהט סביבו בנושא פוליטי כלשהו - הוא קם והולך, לא נשאר ומתערב. כל זאת מכיוון שהוויכוח הזה פרטי ופרטי בלבד, וכך גם השפעתו. כהוגה חברתי העוסק בכללי מבטא זאת ז'יז'ק בחייו כאשר אינו נכנע ללחץ הניסוח של נוסחאות המאבק הפוליטי או האמצעים הבטוחים למאבק כלכלי. בכך הוא סוקרטי לגמרי, ומודה על ידיעתו שאינו יודע. ואולם הוא משלים את סוקרטס, ואומר גם את מה שהוא יודע.

ז'יז'ק לא אוהב דיונים וסטודנטים, אף על פי שאת רוב זמנו הוא מבלה בהרצאות עמוסות ברחבי העולם כולו. אבל כיתות וסמינרים חביבים עליו פחות. כשנשאל באחד הראיונות מדוע הוא אינו מתדיין עם סטודנטים ולא עורך יותר שיעורים, ענה ש"]זה[ נכון, אני יכול ללמוד [מהסטודנטים] משהו חדש; אך גם ייתכן שלא".

ועל בסיס הסתברותי הוא מעדיף שלא. אך מתחת לזה ישנה גם סיבה מטאפיזית עמוקה יותר לעמדתו. ז'יז'ק תופס את העמדה של המטופל - ובו בזמן את זו של המטפל. הוא לובש את מסכת המרצה, האדון שמדבר יותר מאשר שואל. הוא אף מציין מפורשות שהוא, כמו אפלטון המאוחר, אוהב דיאלוגים. אך הדיאלוגים המאוחרים של אפלטון ידועים במתכונתם החד־צדדית שלפיה האחד מדבר רוב הזמן בעוד האחר משחיל מדי פעם משפטי עידוד וחיזוק. אם כך, הדיאלוג של ז'יז'ק הוא לא הרצאת היודע לפני מי שאינם יודעים כפי שנעשה תדיר בצורת הלימוד הדידקטית והפדגוגית.

כלאקאניאני קבל עם ועדה, ז'יז'ק משתמש בלא־מודע כדי לנתח את החברתי שבאישי. את שקרוב ביותר לכל אחד, אך לא שייך לאף אחד. בהדגשת הפער בין המציאות למציאותי הוא מבחין בגרעין הקשה והמזוויע של הממשי (the Real) ובנצחיות של ”דחף המוות". כל זאת במקום העולם הרך והפלסטי שמתעצב בלי קץ לפי הפוסט־מודרניסטים, עולם שממיר את המציאות בניתוח קוסמטי אחד גדול. נגד הנטייה לפרטיקולריות פוסט־מודרניסטית תומך ז'יז'ק ברעיון האוניברסליות, אך בכלליות זו הוא רואה אתר (site) של אנטגוניזם ולא מעין תערובת של פתרון, דוגמת ”הסינתזה" ההגליאנית לכאורה (והרי היא של פיכטה).

גם את ז'יז'ק מעניינת שאלת האידיאולוגיה ומקומה. לאחר פרנסיס פוקויאמה (Fukuyama) וחיבורו על קץ ההיסטוריה משנת 1989 ניתן לשאול, היש עוד היסטוריה? מה באשר ל"דבר" הזה שמת בשנות ה־90“ ,המטרות הגדולות" שעליהן דובר ”פעם"? לשאלות מסוג זה ניגש ז'יז'ק חמוש בהבנה הפוכה שלא מדובר באידיאולוגיה במובן של השקפה גדולה וטוטלית הניתנת להשלכה על העולם והחברה, לא כמסכה אשלייתית של מצב העניינים האמיתי - אלא דווקא במובן של מרקם יומיומי, מערכתי ופנטסטי, של החיים.

עבורו האידיאולוגיה היא מכלול עצום ומרושת של דעות קדומות מהסוג הפוליטי־אתי־חברתי, שאנו לא תמיד מודעים להן, ועדיין הן קובעות את מהלך פעולותינו. כך שאידיאולוגיה היא עדיין משהו שמבנה את חיינו, כמו את המציאות החברתית עצמה. כאן נבדל ז'יז'ק מהאופנה הלשונית הרווחת במדעי החברה של ימינו, ניתוח שיח )Analysis Discourse )או הבניה חברתית )Social Construction .)הוא יוצא נגד הרדוקציה של הסובייקט לממד הסימבולי כפי שמרמזות עבודותיו של מישל פוקו, היכולות לגרור לקיצוניות כפולה: לעמדה נומינליסטית שלפיה רק השמות קיימים ומקיימים; ולעמדה אמפיריציסטית שלפיה ”אין כלום [משמעות או עומק] מתחת" או מעבר לטקסט, למבע או לביצוע. נכון שהסובייקט אישי או קולקטיבי נחדר ואף מנוכר על ידי השפה, אולם הניכור מאחרּויֹות סימבוליות ומזהויות דמיוניות אינו ממצה אותו.

השארית או העודף שנותרו לאחר החִברות של הסובייקט לאחֵר החברתי הגדול הם נקודת המוצא הממשית של הסוציואנליזה. במקום ריבוי השיחים המתחרים, כפי שמציגים ניתוחי השיח, בביקורת האידיאולוגיה מודגש שריבוי זה כפוף דרך היקבעות־יתר לאחדות של אותה מסגרת עבודה או פרשנות, כתשובות לאותה שאלה - שלא נשאלה.

את ההבדל מהמיקוד בשיח שהתווה פוקו נראה בבירור בתשובתו של לאקאן כשנשאל על הקבלת הווידוי אצל הכומר לטיפול האנליטי: ”אבל בכלל לא! זה לא קשור בכלל. באנליזה, פותחים בלהסביר לאנשים שהם אינם פה על מנת להתוודות. זו ראשית חוכמה. הם שם בכדי להגיד - להגיד לא משנה מה".

ז'יז'ק טוען שהאנליזה, ומכאן ביקורת האידיאולוגיה, מחמירה יותר מהווידוי, ומניתוחי השיח, כי באנליזה הסובייקט אחראי לא רק למה שהוא אומר, אלא גם, ובעיקר, למה שאינו אומר. זו השארית, זה הממשי, ומהפער הזה יוצאת ביקורת האידיאולוגיה לדרכה. פער פרלקטי הוא מושג מרכזי במערך התיאורטי והמתודולוגי של ז'יז'ק. הוא מגדיר אותו כ"הבדל נצפה שאיננו רק סובייקטיבי, אלא מעבר אפיסטמולוגי בנקודת מבטו של הסובייקט, שתמיד־ למשל, כבר מציין מעבר ושינוי אונטולוגי באובייקט עצמו".

מפרספקטיבה אחת נראה המצב האינדיווידואלי חופשי. מנגד, מפרספקטיבה אחרת, הוא נראה קבוע על ידי מגבלות אימננטיות. יתרה מזאת, הקבילות של פרספקטיבה אחת אינה תלויה באי־ הקבילות של הפרספקטיבה האחרת, ונוסף על כך אין היא יכולה להוות מקור לאי־קבילות כזו. שתיהן מתקיימות כהנחות אמת המופרדות על ידי פער בלתי ניתן לתיווך, גישור או מיצוע. פער זה הוא מחסום בלתי־עביר, מבוי סתום, ממשי. לפיכך, המשימה איננה לפתור את הסתירות, שמעצם הגדרתן אינן פתירות, ואף לא לבצע סינתזה או לאזן ביניהן בצורה הרמונית, אלא לחשוב אותן כמנוגדות הדדית - וזאת כאפיון המבשר על התיאורטיזציה שלהן.

כל אנטינומיה נתונה (סתירה מבנית, דיכוטומיה או בינאריזם) מחביאה בתוכה טבע מרובה יותר. המושגים שלנו עצמם הם בלתי־ניתנים לצמצום, מה שמותיר הבדל טהור, בלתי־ניתן לצמצום ולחשבון, אך מהותי אונטולוגית בכל מקרה - הוא הגרעין הממשי. ההבדל הזה, שמכונה הבדל מינימלי, הוא בלתי נתפס (uncognizable) ,וכאן מכניס ז'יז'ק להסברו את מה שכינה לאקאן ”אובייקט a קטנה". זהו האובייקט הפנטזמטי שנתפס רטרואקטיבית לכאורה כגורם לפער הפרלקטי, שם ההבדל המינימלי משרת כרפרנט משותף לכל השחקנים של כל מחלוקת אידיאולוגית.

ז'יז'ק מזכיר את הגדרת הפרלקס כמעבר נראה במיקום האובייקט ביחס לרקע כלשהו, הנובע ממעבר ושינוי בעמדת הצופה. אבל הוא גם מוסיף לכך נופך הגליאני: מכיוון שהאובייקט והסובייקט מתווכים, הפער בין שתי העמדות של האובייקט אינו נוכח רק ”אצל" חוויית הסובייקט אלא גם באובייקט עצמו. כך שאם אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה הן רמות מובחנות, הרי אין הן מופרדות.

הנופך ההגליאני גם עובר עיבוד שלילי: פער פרלקטי איננו גבול שעליו יש להתגבר, אלא הוא הוא הממשי בהחלט. ניתן לומר שישנה עמדה או פרספקטיבה אחת, ואז שנייה - וביניהן פער ממשי, המתפקד כגורם סיבתי נעלם, נעדר או נוכח־נפקד. הפרלקס משמש לא רק כמושג תיאורטי אלא כמסמן־על (signifier-master) .כל זאת על רקע הנופך השלילי שלו: ”למסמן־ על אין שום תוכן חיובי"; הוא מוסיף מסמן ההופך לפתע אי־סדר למסודר. כמסמן־על, פרלקס לעולם אינו מגיע יחד עם משמעות מוחלטת, או ליתר דיוק, הוא מגיע עם משמעויות רבות שאף אחת מהן לא מוחלטת. אך בריקנות הכללית שלו, הפרלקס מגיח ומשנה ערבוביה של אשליות לניתוח מעמיק. נראה זאת כשנבחין בין הפרלקס לבין שלוש אסכולות מחשבה בנות־זמננו, המופיעות ברמה זו או אחרת כמעט בכל תיאוריה עדכנית.

בניגוד למה שז'יז'ק מכנה ”רלטיביזם פוסט־מודרני", שאינו מאפשר אלא פלורליזם של תרבויות, נרטיבים או פרספקטיבות שאינן ניתנות לצמצום - ז'יז'ק מתעקש על מה שהוא מכנה ”ממשי". אבל, שלא כמו מה שמכונה לעתים ”ריאליזם ביקורתי", ז'יז'ק טוען שהממשי הוא לא סוג של אמת בלתי־חדירה מאחורי מסך ההופעות (appearances), אלא הפער עצמו שמונע מהאדם גישה וחדירה לאמת ככזו. אם כן, ישנה אמת, מפציר ז'יז'ק, ולא ”הכול יחסי", אבל זו אמת של עיוות פרספקטיבות, ולא אמת המעֻוותת באמצעות מבט חלקי מזווית או מפרספקטיבה חד־צדדית. בניגוד לז'אק דרידה או לעמנואל לוינס, הממשי של ז'יז'ק אינו דחוי או מושהה באופן תמידי, כי אם מצוי תמידית ואימננטית כמרשם, או כאמור, כמשענת המציאות.

ז'יז'ק (כמו באדיו) מתנגד להתעסקות העכשווית במוסר ותחת זאת מבכר לעסוק באתיקה, ולא במובן השגור של ”ועדות אתיקה" או של ”ביו־אתיקה". הוא חותר ל"אתיקה חסרת מוסר", כך שהארה אישית אינה התנאי ההכרחי לפעילות אתית של אמת. רבים הסיפורים על אנשים אכזרים שעשו גם דברים מעוררי חמלה: רוצח המונים שאוהב לאפות עוגות או משמיד־עם בעל חיבה למוזיקה קלסית או לספרות רוחנית, למשל. מכאן, ז'יז'ק מדגיש שמוסריות היא תנאי הכרחי אולם לא מספיק. יש לעמוד על כך שתחום האחריות שלנו כולל לא רק את הביצוע אלא גם את העמידה האיתנה מאחוריו, בבחינת הסבר קוהרנטי ועקבי, פילוסופי משהו וחברתי בעליל, לתכלית העשייה הספציפית הזו ולא אחרת.

לא די לדרוש מאנשים להיות אותנטיים, שכן אפשר לבצע מעשים נוראים ביותר בדיוק בשם האותנטיות הזו, כפי שציין לאקאן במאמרו המפורסם ”קאנט עם סאד". גם אם מקיימים את צו המוסר עד תום, אין שום ערובה שלא ”נגמור" בטירתו ובמעשיו של המרקיז דה סאד. כדי להבטיח מצפון אמיתי יש לפנות לאתיקה, שהיא תמיד יחסית לתהליך אמת כלשהו, או להקשר חברתי מסוים. כפי שניסח זאת באדיו, ”אין בנמצא אתיקה 6כללית - מכיוון שהסובייקט המופשט, זה שהיה יכול לאחוז בה כשריון, גם הוא נעדר".

כפי שציינה נטע אחיטוב, ”השילוב הפרדוקסלי הזה, בין קבלה מוחלטת לביקורתיות עמוקה, הוא המפתח למי שמנסה להבין ז'יז'ק מבקר את איך הפך ז'יז'ק לדמות כל כך פופולרית". ההגות העכשווית, הליברלית והשמרנית, וטוען שהיא זנחה את רעיון האוניברסליות ולכן היא כושלת בהתגברות על הסתירות והמחסומים שבהם היא נתקלת במישור הפרטי.

למשל, בעניין זכויות האדם כבר נטען בביקורתיות )פוסט־קולוניאלית למשל( שהמערב רואה את ערכיו הליברליים ככלליים בעודם מייצגים בפועל רק חלק פרטי מן ”האדם האוניברסלי", שווה הזכויות והחובות. הטענה הנגדית הרווחת מהצד הליברלי היא שזכויות אדם אכן טבעיות לכל אדם, כל עוד האדם רציונלי ומחושב. אך תוספת זו לעתים מניבה מצב שבו ילדים, נשים, פועלים ופליטים, פגועי נפש, חולים ומבוגרים ועוד קבוצות רבות מוצאים את עצמם מודרים מן ההגדרה המופשטת והכללית הזו.

אך לז'יז'ק ביקורת משמעותית הרבה יותר על זכויות האדם, וגם על מבקריהן. לפיו, זניחת האוניברסליות וההתמקדות בהבדלים שטחיים בין תרבויות, כמו חבישת בורקה או חיג'אב, היא רק חלק מהבעיה. ראשית כול, ישנו פער בין מי שמייצג את הכללי, שמעצם ייצוגו שובר את כלליותו וחותר תחת עצמו, לבין הכללי כשלעצמו. למרות זאת, הפער בין בדיה כללית של זכויות אדם לבין יישומן המעשי הפרטי אינו רק שלילי.

לפער הזה, מזכיר ז'יז'ק, יש אפקט חיובי ממשי: הוא פותח מרחב לניסוחו מחדש, כפי שעבדים שחורים מחו בהאיטי לאחר המהפכה הצרפתית, ואחריהם התנועות הפמיניסטיות, בהידרשותן לשאלה ”למה לא אנחנו?". יחד עם זאת, החלק האחר של ביקורתו של ז'יז'ק הוא המכריע. לא זו בלבד שהמערב ומייצגיו מתחזים למי שמחזיקים בעמדה כללית בזמן שלמעשה היא פרטית ומפלה - לטענתו, מבקרי המערב מתעלמים מן המומנט האוניברסלי הממשי שיש במעשיהם.

כלומר, יש להדגיש גם את הממד הכללי שנוכח בתביעת זכויות האדם, מעבר לדחיית הממד הכללי שאותו הם עצמם - כפרטים - מציגים כמייצגיו. זהו הקפיטליזם אשר כתהליך מניע התפתחות והתרחבות כזו. בעקבות מה שכינה הגל ”עורמת התבונה" מצביע ז'יז'ק על מה שאנו רק תופסים כאינטרס הפרטי שלנו, בעודו כבר חלק מהמערך הכולל של האוניברסליות.

במילים אחרות, אין זאת שרק הכלליות המוצהרת מסתירה את האינטרסים הפרטיים החבויים שלנו, ואז יש לחשוף אותם; אלא, נוסף על כך, הפרטיות עצמה מסתירה גם את הכלליות המוחשית, וגם את זו יש לחשוף. כך תיאר מרקס את הלך הרוח של הפועלים, העובדים למען עצמם, אך בה בעת עובדים גם בממד הכללי של הקפיטל ותהליך צבירתו, הפרטתו ומעופו מעל ראשם.

בהגותו חותר ז'יז'ק לצקת את ”עמודי היסוד של תיאולוגיה מטריאליסטית", והוא שוקל ברצינות את המטריאליזם בשונה מסוג האִמרות המדומות שלפיהן ”המציאות היא חומר". תחת זאת, ז'יז'ק מציע שבמטריאליזם אמיתי, ממשי, הסובייקט כבר נמצא בתוך המציאות החומרית כחלק ממנה. כך, העמדה והפרספקטיבה שלו הן לעולם לא של השלם. מנגד, עמדתו מאופיינת במעברי גבול הכרתיים - בפערים פרלקטיים. הפערים הללו אינם רק ”נתפסים", אלא הם חלק מהמציאות החומרית עצמה. כך שמטריאליזם, בדיוק לנוכח אי־השלמות שעולה מהכוליות שלו, מורה אל המֵעבר לעצמו: הישות נחתכת בתוך הווייתה. הבדל אונטולוגי איננו מין הבדל־על בין ה"שלם" של כל הישויות לבין משהו יסודי יותר, אלא הוא תמיד גם מה שהופך את תחום הישויות עצמו ל"לא־שלם" .(non-all)

על כן, מטריאליזם אמיתי פירושו להכיר בריבויים כנגד הרקע של הריק עצמו, ולא של האחד. הכרה זו משמעה פתיחות רדיקלית ואי־שלמות קונטינגנטית, חוסר ודאות ואי־עקביות. יש להזכיר כאן כמה פיתוח זה מתיישב עם כמה התפתחויות אחרונות במדעים המדויקים, כמו תורת הקבוצות ופיזיקת הקוונטים, המאששות שאפשרויות ההוויה אינן מוגבלות על ידי המציאות, אלא חורגות ממנה כשזו מתגלה כלא־סגורה, ודאית או נתונה. כך ז'יז'ק נענה לציווי של פרידריך אנגלס, שהעיר זה מכבר כי ”עם כל תגלית פותחת־תקופה, ולו גם בשדה מדע־הטבע בלבד, 9 בעוד שאלן באדיו רואה מוכרח המטריאליזם לשנות את צורתו".

בתורת הקבוצות (והקטגוריות) את נקודת ההתייחסות לניסוח המטריאליזם, ז'יז'ק קורא את מכניקת הקוונטים ומנסח מטריאליזם שלפיו החומר אינו חומרי, בבחינת גמור, נתון או פשוט הווה. תחת זאת, ומעבר לתעתועי הדמיון כדבר מוחשי ומוצק, בפועל החומר מתהווה, מורכב דרך מערך הרשתות הסימבוליות והיחסים המכוננים אותו ככזה.

הגל מתקשר לכך במה שכינה כלליות מוחשית - אוניברסליות קונקרטית. לפיו, כל מה שקיים באמת הוא צורה כללית וגרסאות שונות של תכנים פרטיקולריים, למשל גרסאות של דמוקרטיות, הנובעות מן המתח או המאבק האמיתי, שאינו בין התכנים השונים דמוקרטיה א' ו־ב', אלא בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, התוכן והצורה.10 ואילו זו איננה ישות מופשטת וניטרלית אלא מבוי סתום - כשאלה, מהי דמוקרטיה? כל תוכן פרטיקולרי הוא למעשה ניסיון לפתור ולפרוץ את המבוי הסתום. כך האוניברסלי מוחשי במובן שהוא אנטגוניסטי בפועל כלפי התוכן הפרטיקולרי שמנסה למלאו.

כשם שכל דוגמה חורגת ממה שביקשה להדגים, כך תמיד ישנו עודף (ומכאן גם חסר) של האוניברסלי ביחס לפרטיקולרי. אולי משום ריבוי הדוגמאות השזורות בעבודתו, העיר פרדריק ג'יימסון כי ז'יז'ק הוא אחד הדיאלקטיקנים הגדולים של זמננו. על פי הסטריאוטיפ הישן על הגל, עבודתו נעה בחיתוך פרוגרסיבי מתזה, דרך אנטיתזה, לסינתזה. זאת, אומר ז'יז'ק, טעות מוחלטת: אין שום סינתזה אמיתית אצל הגל, ואת המהלך הדיאלקטי יש לראות באור אחר לגמרי. ואז נוספות כמה דוגמאות לאור זה.

ועדיין, הסטריאוטיפ הטיפשי לא היה שגוי לגמרי. ישנה תנועה, או מהלך תלת־צדדי, בדיאלקטיקה ההגליאנית, ולמעשה, ממשיך ז'יז'ק, הוא הדגים זאת זה עתה: סטריאוטיפ טיפשי, או ”הופעה"; תיקון גאוני, המציאות התחתונה או ה"מהות"; ולסיום, החזרה למציאות של ההופעה ("appearance qua appearance) ,"כך שהיא זו שהייתה נכונה ככלות הכול.

במציאות, האפקט הפרדוקסלי מתוכנן לביטול הרגע השני השנון, זה של הייצוג הרפלקסיבי: ”זה נראה כך מנקודת מבטך, אבל במציאות זה מה שקורה...". הפרדוקס הוא מהסדר המשני, כך שמה שנראה פרדוקסלי הוא במציאות לא אחר מאשר החזרה להתרשמות הראשונה עצמה, ממקום ניסיוני אחר. ובהגליאנית נאמר: !appear must essence .המהלך של ז'יז'ק (גם לפי ג'יימסון) הוא אנטי־פילוסופי (אם להשתמש במושגיו של באדיו(), במובן של חיבור שני ההוגים הפוסט־פילוסופיים (מרקס ופרויד) כהיתוך וחיתוך של תיאוריה ופרקטיקה שלפיהן האמת לא לגמרי מיוצגת בשפה או אף נמצאת בתוכה. הווה אומר, המרכיב הפרקטי לעולם מפר את אחדות התיאוריה, וכך מונע ממנה להפוך למערכת פילוסופית שלמה העומדת בפני עצמה בזכות מיקומה השאפתני את האמת בתוך השפה.

ז'יז'ק קורא את הגל כך שהוא מבאר קונטינגנטיות של הכרחיות רטרואקטיבית - וכך מחלץ את מה שאריסטו, ואחריו צ'רלס פירס )Peirce ,)כינו Abduction ,מונח הקרוב למתודת הרטרודוקציה או להיגיון הספקולטיבי. את הגותו מתחיל ז'יז'ק בריבוי ישויות כתחום של קונטינגנטיות טהורה, ורק אז המהות וההכרחיות בוקעות ממנו החוצה. זהו הניגוד של סגירות אונטולוגית, כאשר המציאות עצמה לא לגמרי מכוננת ופתיחות אונטולוגית שוכנת בדבר כשלעצמו.

חוסר השלמות, מדגיש ז'יז'ק, הוא במציאות עצמה ולא רק בראשנו או בתפיסתנו. כך הוא מביא לדוגמה גם את תיאודור אדורנו, שגרס שהפער בין שתי הרמות הנבדלות לכאורה (אינדיווידואלי/סובייקטיבי - חברתי/אובייקטיבי) נמצא ונוכח ”שם" כבר מלכתחילה, ללא צורך בהנחות פנומנולוגיות מוקדמות בדבר רמת אפס של מקוריות (מה הופיע קודם). הפער הוא העובדה החברתית הבסיסית עצמה, הוא הוא הטבע של המציאות החברתית ככזו; כפי שניסח זאת ז'יז'ק באומרו ש"אנשים מניחים או שאתה סובייקטיביסטי בעל אחריות עצמית (כסובייקט מוחלט ומתנשא שכזה), או שאתה נוטה לסמכות הגבוהה יותר. [אך] העמדה הקשה שיש להחזיקה היא חצי־ההפרדה בין השתיים, ולהכיר שאנו בהחלט אחראיים, אך בד בבד איננו סובייקטים מוחלטים".

לטענתו של ז'יז'ק, ”האקט", כאירוע של חריגה מחוקי ההופעה בעולם, הוא קודם סביר אבל בלתי־אפשרי, ורק באופן רטרואקטיבי, שלאחר מעשה, הופך האירוע ממשי ואפשרי - כמקובל בהחלט. ההיגיון שעובד כאן איננו ליניארי: מתוך כמה אפשרויות, אחת מתממשת. זהו משהו שאנו מחשיבים במרחב הסימבולי לבלתי־ אפשרי בגלל הכחשה פטישיסטית, ואז, רק לאחר התרחשותו הממשית, הופך הדבר רטרואקטיבית לאפשרי. וכמו שנאמר: ”איך לא ראינו את זה מגיע?". ז'יז'ק חוזר כאן להגדרתו של לאקאן את האקט: כשאנו עושים משהו שנתפס כבלתי־אפשרי, במבט לאחור הוא מייצר את תנאי האפשרות לקיומו שלו.

במובן הזה מסכים ז'יז'ק עם באדיו ועם תובנות הפיזיקה הקוונטית כשהוא מתאר את הריבוי הטהור (multiplicity pure) כקטגוריה אונטולוגית מוחלטת. המציאות היא ריבוי של ריבויים, שאינו יכול להצטמצם לאחת הצורות של חלקיקיו הבודדים או לנבוע ממנה. הריבוי איננו אוסף של אחד־ים, אלא הוא קודם לאחד. כזהו האינסוף ללא האחד )כאל, כטבע או כהיסטוריה( שיבטיח את עקביותו האונטולוגית. ז'יז'ק מחבר בצורה זו בין תזת הּתִאגוד (incorporation) של קאנט - שלפיה בתוך כך שאנו בוחרים בחופשיות את השרשרת הסיבתית שקובעת אותנו, אנו בוחרים גם (במעין רמת־על) את ההכרחיות האתית שללחציה איננו מסוגלים לסרב - יחד עם התוספת של שלינג על אודות האופי הלא מודע של האקט הנצחי הזה. הוא מנסה לנסח טיעון הגליאני של מודעות שהנו מטריאליסטי לחלוטין, וזאת מבלי לעסוק בכל מיני ”דברים של תודעה".

הוא מגשר בין המדע הקוגניטיבי לפסיכואנליזה, אך ללא רדוקציה לאף אחד מהם, וללא הפיכתם לפרספקטיבות מקבילות - אלא דווקא באמצעות מתיחת המטריאליזם של המדע הקוגניטיבי עצמו עד לגבול שבו הוא פוגש בפער שבו סיפור פשטני על הסתגלות־לשם־שרידות אינו מחזיק עוד מים. זו התנועה הדיאלקטית האמיתית, שאינה נעה מעמדה אחת לשנייה ואז לשלישית, אלא חותרת תחת הראשונה עד כדי הופעת המשלים האחר שלה. את זה האחרון מכנה ז'יז'ק ”לולאת החופש" - שמבחינה בין נפש מודעת לחומר אפור (במוח). לטענתו, הפער הזה נפער עקב דחף המוות, אוטומטיזם שלפיו אנו מפרידים את עצמנו מהסדר הטבעי של הסתגלות על ידי הפיכת האמצעים והסממנים של ההישרדות, כמו יחסי מין, למטרות בפני עצמן.

כאן יש להיזכר לדוגמה בתיאור המרקסיסטי של התהליך הדיאלקטי שגורם למעבר הקפיטליסטי למערכת של 'M-C-M כסף־סחורה־הון, שם הערך העודף הופך למטרה בפני עצמה, על חשבון הסחורה והעבודה. למעשה זהו המשך של הרעיון הלאקאניאני על המיניות: ”אין יחס בין המינים".

לפי ז'יז'ק, במרקסיזם אין יחס בין הכלכלי לפוליטי, שום מטא־שפה שתאפשר לנו לתפוס את שתי הרמות (גבר־אישה, בורגנות־פרולטריו) מאותה נקודה טבעית. ההשלכה על המודל הטופוגרפי של מרקס (מבנה־על/בסיס) היא קריטית, שכן לטענתו לא ניתן לצמצם את התהליך האובייקטיבי החברתי־כלכלי המתרחש במציאות מחד גיסא, ולא את התהליך האידיאולוגי־פוליטי מאידך גיסא. מכאן שואל ז'יז'ק: ”מה אם הפוליטי הוא תיאטרון צללים שלמרות זאת עודנו מכריע לשינוי המציאות?", והוא עונה: ”אם כן, אף על פי שהכלכלי הוא האתר (של) הממשי ואילו הפוליטי הוא תיאטרון צללים - המאבק העיקרי מקומו בפוליטיקה ובאידיאולוגיה [כפוליטיזציה של הכלכלה]".

ז'יז'ק חוזר להמשגתו של אלן באדיו את ה"אירוע", וטוען שהמודעות היא האירוע האולטימטיבי. כשם שבתורת היחסות (הכללית) של איינשטיין החומר אינו מעקם את מרקם החלל־זמן אלא הוא עצמו אפקט של עקמומיות החלל - כך האירוע אינו מעקם את חלל הישויות דרך היטמעותו בתוך החלל; נהפוך הוא, האירוע (והמודעות, לדוגמה) הוא לא אחר מאשר העקמומיות של חלל הישויות עצמו. כך שאין שום אלמנט חיצוני שגורם לשרשרת ולסדר הישויות להתקמר או להתעקם, מלבד העקמומיות שלהן עצמן, והיא האירוע - ששוב, לפי הגל, תמיד באופן רטרואקטיבי מסביר את סיבת קיומו תוך החצנת גורם כלשהו. גורם זה נתפס ומתכונן כחיצוני (אובייקט a קטנה), כמה שגרם כביכול לאירוע להתרחש ואף לייצר את תנאי אפשרותו - מה שמכונה תנאי המצב.

לפי ז'יז'ק, כדי שמשהו יטען להכרחיותו ויתקיים, הוא חייב לחזור על עצמו. משמעות האקט עולה רק דרך האקט החזרתי עצמו. בניגוד למושג ההתכוונות (Intentionality) ,או להרמנויטיקה המפרשת תכנים - על פי ז'יז'ק אפילו השחקן או הסוכן המבצע את עצמו אינו יודע את כל מה שאליו התכוון, ומכאן שהצורה הסמיוטית היא החשובה.

רק רטרואקטיבית מתבהר מה זה בדיוק היה שאליו התכוון. מכאן אין להסיק שיש אחר (כסמכות עליונה) שיודע - הרי מדובר בקונטינגנטיות. כך לדוגמה בהתאהבות, שאינה יכולה להתבצע לפי פקודה, אלא חייבת לנבוע שלא מסמכות חיצונית ורק כביצוע לאחור, חופשי ואוטונומי של גילוי (כפי שנאמר, ”כל חיי כוונו לרגע הזה"). פרדוקס המורכבות הוא שככל שנסביר באופן מלא יותר את המודעות - כך עולה שאלת עצם הצורך שנהיה מודעים לתהליך ההסבר. מדוע אפוא עלינו להיות מודעים? נראה שהשגתה של תודעה עצמית רפלקסיבית היא מעין סטטוס או אופנות של המודעות דרך השפה.

ההסבר של ז'יז'ק לסובייקטיביות מתחבר ישירות לניתוחו הכלכלי־פוליטי. הוא מכנה זאת התכונה הפוסט־אדיפלית של ההווה. בניגוד לפשיזם ולקומוניזם, שדרשו ותבעו מהסובייקטים שלהם להימנע מכל עונג למען ”הטוב החברתי", הסדר החברתי היום הופך עונג אינדיווידואלי להכרח ולחובה. ”התענג!" "!yourself Enjoy " הוא הציווי החדש שמחיה את הרמות הכלכליות והפוליטיות, כמו את הסובייקטים שנעים ביניהן ובתוכן. הבנת הציווי הזה מאירה את היחסים בין רגולציה ביו־פוליטית לבין דחפים נרקיסיסטיים של הגשמה עצמית - וכך בין הרמה הפוליטית שמייצרת שליטה עודפת לבין הרמה הכלכלית שמציירת ערך עודף: מה שמביא עצמי־ ים רדופי תענוגות לשינוי נצחי בתוך כך שאנו מכניסים ומוסיפים אלמנטים חדשים לסגנון חיינו (אקולוגיה, אמנות וכן הלאה).

גם ביו־פוליטיקה וגם נרקיסיזם הבטיחו הסבר מקיף לחיים במודרנה המאוחרת. אולם שניהם (ביחד) נראים סותרים: כיצד ייתכנו גם עודף רגולציה (כמשטוּר ופיקוח) וגם עודף נרקיסיזם )כחציית גבולות(? כיצד יכולים גם מישל פוקו וגם כריסטופר לאש להיות שניהם צודקים? ז'יז'ק אינו מפצל את שתי הגישות, אלא מסדרן כמעבר פרלקטי: ”אלה הם שני צדדים של אותו מטבע". ו המטבע הוא הממשי של חובת ההתענגות (ה־jouissance של לאקאן). נרקיסיזם מוביל אנשים לשאוף לבריאות, שמחה ואריכות חיים, ובאופן הזה לאימוץ פופולרי של משטרי הרגולציה הנעים משיעורי פילאטיס לקבוצות תמיכה ואף לאבטחת שדות התעופה. נרקיסיזם מסתיים ברגולציה ביו־פוליטית, ובאותו הזמן, רגולציה ביו־פוליטית שמה לה למטרה את האושר האינדיווידואלי.

מדינות הרווחה והצרכנות של המודרנה המאוחרת שואבות את הלגיטימציה שלהן מיכולתן לעשות את האזרחים בריאים, שמחים ועשירים - אם הם רוצים בכך ואם לאו, או כמו שנאמר: ”הניסיון לחיות בריא הורג אותי". התענגות היא אם כן מושג יחסי, והרעיון של הקנאה להתענגות (של האחר) הוא שמניב אלימות קולקטיבית, סקסיזם, גזענות או לאומנות, ונוסף על כך אחראי לסינגולריות של הבחירות האינדיווידואליות שלנו ולאובססיביות שבהן. הדמות החלוצית שז'יז'ק סבור שהיא האישיות הסובייקטיבית היעילה ביותר להתנגדות פוליטית אינה אחרת מאשר בארטלבי הכתבן, המוכר מספרו של הרמן מלוויל (Melville) האמריקאי.12 ביתר דיוק, הכוונה לאמרתו: ”אני מעדיף שלא". ז'יז'ק מכנה את דרך ההתנגדות לכוח־העל המדיני ולחשיפת תהליכיו Politics Bartelby, וכאן לפי ז'יז'ק טמון העיקר.

הוא מדגיש שתגובה זו אינה שקולה ל"אני לא רוצה", משום שמצע האמירה - צורתה ולא תוכנה - שונה לגמרי: הראשונה הנה חיוב של שלילה; השנייה הנה שלילת החיוב. בהיפוך זה מוצא ז'יז'ק את המתכונת להימלט ממלכודות של השמאל הלאומי, הליברלי, או לשיטתו המזויף, שמעדיף לא לעשות כחלק מציווי אידיאולוגי, כמו ההצעות לא לעבור על החוק. הפרלקס של בארטלבי מצליח להימנע מלהיקלע לניגודים פסיאודו־ הגליאניים של פרקטיקות אנטי־הגמוניות (מה שהגל כינה ”שלילת השלילה"). אליבא דז'יז'ק, יש להיזהר וכן להימנע גם מפסיאודו־ התנגדויות בהעדפותינו־שלא - כדי לא להיקלע להתנגדות שהיא ”חלק מהמשחק", כזו שהיא בתוך הסדר ההגמוני הרחב (והחולה): צדקה ותרומות, צרכנות אורגנית או טכנולוגיה אקולוגית.

לעשות כן משמעו להישאר בדיאלקטיקה הישנה בדבר החזרה לאלטרנטיבות של פירוק ההגמוניה, וכך להישאר לכודים במסלולי הכוח הפוקויאניים שמסתיימים בנצח של נסיגה והטמעה־מחדש על ידי היחסים הסוציו־פוליטיים השולטים. מנגד, בארטלבי מפר את עבודת המנגנונים האידיאולוגיים באמצעות טיפוח עמדה פנימית של סירוב, עד אשר, לפי ז'יז'ק, נפתח מרווח אפשרויות שאינו (תמיד־כבר) קבוע על ידי הדיאלקטיקה.

בארטלבי אינו אומר ”אני לא רוצה", הוא אינו פשוט שולל איוויים דומיננטיים. אילו עשה כן היו פעולותיו הופכות תלויות באותם איוויים דומיננטיים לשם משמעותן. תחת זאת, בארטלבי מנסח העדפה אקטיבית לשלילי, איווי המתקיים ללא הפנייה לאובייקט כלשהו (באופן דומה ל־ Odradek של קפקא) מחוץ לעצמו. בארטלבי, לפי ז'יז'ק, אינו מציע סירוב טרומי, גורף, כצו קטגורי; מתיאורו של ז'יז'ק, זו אינה הקדמה להתנגדות פוליטית, אלא תוכנה השלילי של התנגדות כזו. ז'יז'ק אינו מציע כיצד להתנגד למשטרים פוליטיים, אלא כיצד לא לא־להתנגד להם.

נושא האלימות הוא נקודת מחלוקת בין באדיו לז'יז'ק; לטענת האחרון, הצעתו של באדיו ל"אלימות הגנתית" אינה מספקת את המאמץ התיאורטי והפרקטי לאמנציפציה. לפי באדיו, אלימות הגנתית משמעה זניחת האלימות כמטרה או כרעיון מתווה פעולה (כהשתלטות על מוסדות המדינה למשל) והתמקדות בבניית תחומי חיים הרחק מכוחה של המדינה, בהפחתת שליטתה עליהם (כמו שעשו תנועת Occupy מאז 2011 או תנועת Solidarnosc בפולין ב־1989 .)

באדיו טוען שיש לנקוט אלימות רק כאשר המדינה עצמה משתמשת באלימות לדיכוי והכנעת האזורים המשוחררים הללו, כמו כיכר א־תחריר במצרים או כיכר הפנינה בבחריין. אך לפי ז'יז'ק ישנה בעיה בהצעה כזו; היא נשענת על הבחנה בעייתית בין תפקוד ”נורמלי" ו"שגרתי" של כוח מנגנוני המדינה לבין חריגתו האירועית בניסיון לדכא את המוחים.

ז'יז'ק מזכיר שדווקא הלקח הראשון מהמאבק המעמדי, או ביתר דיוק, מקדימותו על פני המעמדות החברתיים כישויות פוזיטיביות, הוא שהחיים השגרתיים ”השלווים" נשענים בעצמם על אלימות מדינתית - חוקית - ונתמכים על ידה. כפי שגם הבליט ולטר בנימין (שהבחין בין אלימות משמרת ומכוננת, או מיתית ואלוהית), משמעות הדבר שלא ניתן להפריד בין אלימות לבין התקיימות המדינה כמייצבת המצב וכמנגנון של שליטה מעמדית. מנקודת המבט של המדוכאים והמוכפפים, ממסתננים ועד לטרוריסטים, עצם קיומה של המדינה הוא הוכחה לאלימות, ומכאן, במובן מחמיר וצר: כל אלימות של המדוכא היא הגנתית.

מבלי להכיר בנקודה זו, מזהיר ז'יז'ק, אנו עלולים להימצא חיש מהר במצב המנרמל את פעילותה הכוחנית של המדינה ומכיר רק בחריגות מקריות של אלימות מצידה. בניגוד לעמדה הליברלית לאלימות, שהנה לעולם לא הכרחית ותמיד לגיטימית, מציע ז'יז'ק את היפוך המוטו הזה, כך שמנקודת המבט של השחרור השוויוני, עבור הצד המדוכא, אלימות היא תמיד הכרחית ולעולם לא לגיטימית. זהו מצע לחבירתם של מאבקים שונים של קבוצות שונות לכדי מאבק משותף, שאינו בהכרח גובה את חייהם של אנשים, אלא שואף לשנות את עולמם.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה לאור

דרישת הבלתי-אפשרי - סלבוי ז'יז'ק
Demanding the Impossible - Slavoj Zizek


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *