» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים ביולי 2018       חזור

עד ארגיעה
מאת: רונית מטלון

ההוצאה: אפיק ספר המסות "עד ארגיעה" מזמן אותנו ל”פגישה עם סופרת”, פגישה נדיבה, שכמוה לא ידענו. בפרוזה המסאית שלה, בגוף הראשון האינטימי של ההתנסות, הגיעה רונית מטלון לשיאי כתיבתה. רשמי הקריאה “בזכוכית מגדלת”, הנמסרים בלשון חיונית ומלאת חן, בהומור ובחומרה, בצלילות ובעומק, הולכים ומתגבשים כאן, ככל שהספר מתקדם, למה שמטלון מכנה, בעקבות לאה גולדברג, “הרגשת עולם” טוטלית. בעד ארגיעה דחסה מטלון את מלוא תבונתה האנושית. לא זו בלבד שזהו ספר לימוד ממדרגה ראשונה, המורה לנו צעד–צעד כיצד לפלס את דרכנו בעולם הכתוב, הספר הזה הוא גם פרוזדור מאלף למכלול יצירתה של רונית מטלון. במובן מסוים הוא רומן נוסף, הרומן האחרון, שכתיבתו נפרשה על פני עשרים שנה (2017-1997 ). כאשר הוא נקרא ככזה, אי אפשר להניחו מהיד.

"התחלתי לכתוב “ברצינות” בגיל תשע עשרה. לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם, אבל חשוב מזה, פירושו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך.

הסיפור הראשון שכתבתי ברצינות לא היה ראוי למאכל בני אדם מהרבה סיבות שונות ומשונות, אבל מעשה הכתיבה עצמו העניק לי, לראשונה, את תחושת האושר ההיא, שאיננה דומה לשום תחושת אושר אחרת.

מהי התחושה הזאת? קשה להגיד בדיוק בלי לשקר ולהגזים אבל נדמה לי שהאושר של הכתיבה כרוך באיזו תחושת מלאות של קיומך בעולם, בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה עצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר : לא אדם ולא דבר. בתחושה שהכול בסדר, בעצם, הכול בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאוד, לא ריק.

אף פעם, נדמה לי, לא רציתי באמת לכתוב, כלומר להיות סופרת בתור קריירה. להפך, ברחתי מהמשאלה הזאת בלי הרף. רציתי, למשל, להיות דיפלומטית. או שחקנית תיאטרון. או לוליינית בקרקס (בגיל שמונה). לימים התברר שכל המשאלות המגוחכות האלה דווקא קשורות מאוד לדבר עצמו, כי אולי לכתוב משמעו להיות כל הדברים האלה: דיפלומטית, שחקנית, לוליינית על החבל המתוח מעל לתהום, מוּעדת לנפילה בכל רגע."

עד ארגיעה מאת רונית מטלון בהוצאת אפיק,
עורכים: מיכל בן-נפתלי ומיכאל גלוזמן, 244 עמודים.

המסה "עד ארגיעה" כפי ששפורסמה ב 29.3.07 ב"הארץ"
1. במנייני האבידות שנרשמו עם השנים, מצאתי את עצמי לאחרונה מציינת בעיקר את זו: חוויית הקריאה בתור מנוס מוחלט מהמציאות, כהחלמה מהחיים, כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר. מצב ה"אין עולם זולת זה".

אבל יש עולם, נהיה עולם: הקריאה היא כל דבר חוץ מ"חומר קריאה", או לחילופין, הרגעה. היא עבודה בעצם, הקריאה, סוג של מושב סיכות שהוא בעת ובעונה אחת גם טרמפולינה, המקפיצה אותך אל החוץ, מנחיתה בתוך הפנים כדי לזנק שוב החוצה, מוטען בתנופה ובכוח שקלט הגוף ממשטח ההקפצה.

אין בה יותר שום חסד של שיכחה שאיננו, אגב, אסקפיזם. האסקפיסט שוקע בשינה כבדה בעוד שזה שחסד השיכחה שורה עליו, מוצא את עצמו נרדם בעיניים פקוחות. זה בדיוק מה שאבד בשטח ההפקר שבין האסקפיזם המוחלט לפיכחון המוחלט: הקריאה בתור אזור ומצב ביניים, דמדום תודעה שאיננו קהות.

כמה געגועים מעיר בי הזיכרון הרך והכמעט מיתי של קריאות הילדות, אלה שבהן הסכימה הנפש להיעתר לגמרי ל"סיפור", יהא אשר יהא, להניח את נשקה לגמרי, להינתן לגמרי להשעיה הזו של הדריכות הקיומית, לשיכחה הכמעט מוחלטת של העצמיות שאיננה אלא הנכחה מוחשת, אילמת ויקרה של אותה עצמיות.

השקט המוחלט שאיננו מוות של הקריאה: ההדממה המוחלטת של רעש העולם שמפנה מקום לפכפוך של עולם אחר, שאיננו בהכרח זה של "הסיפור" שקוראים, אלא של זה שמנביעים, אותו סיפור חסר עלילה ופנימי שבפנימי, שהאור והידיעה על האור תופסים בו את מקום המשמעות, ההתפתחות והדרמה.

לגיבורות ילדותי, ג'ו מרטש מ"נשים קטנות" ואן שרלי מ"האסופית", היה אתר פיסי שבו התרחשה והופקדה ההנבעה העצמית הזו: עליית הגג. היו עליות גג בבתיהן של הנערות האלה, אותם בתים רחבי מידות של צפון אמריקה וקנדה ששימרו בתוכם חום תמידי של חפצים ובני אדם, כנגד החורף האינסופי שאפילו הוא, כמדומה, לא נתפס כאויב אלא כיריב שיש לנהוג עמו בכבוד הראוי.

עליית הגג, לפחות כפי שדימיתי אותה בעיני רוחי, היתה המקום הגבוה והנמוך ביותר בבית בעת ובעונה אחת, זה שחורג וחריג מהחלל הביתי, וזאת בלי להיות ובלי להיחשב כמקום מוקצה. עליית הגג היתה גם אקס טריטוריה של החלל הביתי וגם זיקוק והחרפה של המושג "בית", המקום שבו היחיד מסמן את יחידותו: מסמן אותה, לא מתריס באמצעותה.

זה משהו שלמדתי: שההקצאה העצמית עשויה להיות חירות. ועוד דבר: שהגלות מרצון מהעולם, לשעות או לימים, עשויה להיות מעטפת, רחם, לא חשיפה אלימה. וכך, בתוך העטיפה של עליית הגג, כמו בבבושקה, נחו עוד שתי עטיפות, זו בתוך זו: העטיפה של הקריאה וההיבלעות בקריאה, והעטיפה של העולם הפנימי שנבט בתוכה וקרא "אני", מתוך מקום של מלאות ההוויה: עולמה של הנערה הקוראת, הנתונה לעצמה.

בדימוי הזה של הנערה הקוראת בעליית הגג היה משהו מפעים: היא לא "נשלחה" לעליית הגג, היא שלחה את עצמה, נטלה לעצמה את ההיתר לסגת מהעולם, ולא מתוך הקשר של ויכוח איתו (לפחות לא גלוי) כדי לחלוש על עולמה היא.

עד כמה היה שונה דימוי זה של הנערה הקוראת בעליית הגג מדימויים אחרים של נשים קוראות בספרות, שלא הוענקה להן עליית גג ובתוך קריאתן לא היה שום ממד של עליית גג! משעה שאחזו ספר בידיהן, מיד הופקעו מהן עובדת הקריאה ומצב הקריאה לטובת השדה החברתי ונהיו רפליקה שלו: באחת נעשתה קריאתן שלט של הזהות הנשית בתוך המרחב החברתי. עולות בדעתי שתי קריאות נשיות כאלה, משוללות עליות גג: זו של אמה בובארי השטופה בקריאת רומנים פופולריים (האשה הנשחתת על ידי קריאה קלוקלת) ואיזבל ארצ'ר של הנרי ג'יימס (האשה המשכילה המעודנת).

לגיבורות ילדותי הקוראות לא ניתנו שלטים: הן לא הפריעו לעצמן, סירבו להפרעה של היסוד החברתי ולא שאפו אותו לריאות. עליית הגג היתה האתר הנפשי של אי ההפרעה, ההרגעה שאיננה הצמתה.

"עד ארגיעה" הוא הבטחה גדולה: הסוף הטוב, המיוחל, לציפייה המגולמת ב"עד". סוף סוף יש סיגור לסיפור האינסופי של הציפייה

2. באמצעות ההיפוך: ההרגעה היא היפוכה של הציפייה. היא הופכת אותה על פיה ובכך בעצם גם מסמנת אותה כמצב מנוגד של אי שקט, רעש פנימי או חיצוני, תזזית.

הציפייה היא מטבעה מצב קולני והפסיביות חסרת האונים שהיא גוזרת מנביטה בלי הרף תזזית ורעשים שבעטיים נהיה הרגע דוקר, שורט את העור. אין באמת רגע נוכח בציפייה, יש "זמן": הנפש נושאת עיניים בלי הרף לרגע הבא.

זוהי בדיוק ההבטחה המקופלת בהרגעה: הרגע. קיומו של הרגע האחד, הנוכח, היכולת לשהות בתוכו. ההרגעה של "עד ארגיעה" מחזירה למצפה, המשולל הווה, את ההווה שלו, את יכולתו להיות בדיוק ובאמת ובתמים היכן שהוא נמצא: לא לפני, לא אחרי.

אם מצב הציפייה הוא כולו תודעה, כולו פיצול טרגי בין הגוף לבין התודעה (המצפה רוצה תמיד להיות במקום אחר מזה שבו הוא נמצא בפועל), כולו הכחשה של הגוף הנובעת מאותו פיצול, הרי שמצב ההרגעה הוא כולו גוף, הווה, רגע: לא רק ההווה מוחזר למצפה אלא גם גופו ותחושת גופו, זכותו לגור בתוך עורו שנשללה ממנו. כי המצפה הוא גולה ועקור: אין לו בית. תמיד הוא נתון בין שתי הוויות, שני "בתים": זה שהיה בו וזה שהוא מייחל אליו.

אולי משום כך צריכה כל כך ההרגעה אתר פיסי ונקשרת באתר פיסי: אגם, חורשה, ים, עליית גג. האתר הפיסי מעיר אותה אל עצמה ומזכיר לה את עצמה: ההרגעה, כמו הציפייה, היא טקס. יש לו, לטקס הזה, מקום קבוע, אווירה, רגיסטר מסוים שאליו מכוונת הנפש את עצמה וסממנים קבועים, חוזרים: ג'ו מרטש תמיד קוראת בעליית הגג שלה לקול רחשי הכרסום של העכבר מעבר לקיר, ואילו אן שרלי זקוקה תמיד לחצי תריסר "תפוחים אדמוניים".

בתור אתר של פרישה והרגעה, אין בעליית הגג שלהן שום תו של חומרה, או להיפך, של נהנתנות יתרה, ומה שנכון ומלא חן בו הוא טבעיותו המוחלטת. ה"עד ארגיעה" של עליית הגג מותנה, אם כן, בטבעיות: טבעיות של החלל, טבעיות של הגוף בתוך החלל, הטבעיות של השהייה בתוך העור.

3. עליית הגג שלנו בצריף לא היתה "ההיא", הטבעית. איש לא קרא ולא ידע לקרוא לה "עליית גג", אלא "למעלה". ה"למעלה" היה פתח גבוה שהגישה אליו מבחוץ, מצדו החיצוני של הצריף, אחרי שטיפסת על סולם גבוה ולא יציב שננעץ בערוגת הוורדים. הפתח, שגודלו לא עלה על מטר רבוע, נחסם בדלת עץ קטנה והמנעול לא היה אלא מסמר עבה שננעץ בקיר רק עד כדי שליש והוסב הצדה, על הדלת, כדי לסגור אותה.

גודלו של ה"למעלה" - אותו חלל גבוה וחשוך בפנים, מתחת לגג הרעפים הרעוע - היה כגודל הצריף כולו וצריך היה להתהלך בו בזהירות, לדלג בעצם מקורת עץ עבה לקורת עץ עבה, כדי לא לדרוך על רצפת הדיקט הדקיקה והשבירה בין הקורות התומכות, שהיתה בעצם תקרת הבית. יכולת, בצעד לא מחושב או מעט פראי, לנקוב בה חור ולמצוא את עצמך משתלשל על נברשת שבעת הקנים בסלון.

ה"למעלה", אותו אולם הזוי, מאובק ומסוכן מעט, היה בראש ובראשונה מקדשה של אמא ואנחנו השתמשנו בו, או יותר נכון, עבדנו אותו.

דבר אחד ברור: כשכתב הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר על הפואטיקה של המרחבים הביתיים וייעד לעליית הגג את המקום הסימבולי של הרציונליות המוארת ו"הגבוהה" של הבית (בניגוד לתת מודע החשוך והדמוני של המרתף), הוא לא הכיר לא את אמא, לא את חוסר התחשבותה בגיאומטריה הסימבולית של התודעה, ולא את הלהיטות האנושית לראות במרחב הביתי זירה של היפוכים אינסופיים ועושר של אפשרויות בלתי מוגבלות.

זה ליד זה, בסדר מופתי שכונן שוב ושוב, נחו ב"למעלה" של אמא הרהיטים והחפצים שהוגלו רק זמנית מהבית, בעקבות סדרים, הפיכות וגזירות שהנהיגה בחלל הביתי. ל"למעלה" לא נועד הגורל השומם והמנוון של המחסן סתם, אלא זה השוקק של מאגר התפאורות: תנועת החפצים לא היתה רק חד כיוונית, מלמטה למעלה, אלא דו כיוונית ובלתי פוסקת - מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

בכל פעם שביימה מחדש את הזירה, את הבית, החלה התנועה הדו-כיוונית שהיתה מחזור הדם של הבית, הדבר שהפיח בו רוח חיים בעיניה. עבודת ה"למעלה" חלה כמעט בכל יום שישי בצהריים וכללה רצף של פעולות סדורות וחוזרות: קודם נגרר הסולם הארוך מהמסגריה של אחי, חרץ תלמים עמוקים בחולות והוצב על קיר הצריף, סמוך לפתח עליית הגג. אחר כך הובא החפץ: קופסת קרטון גדולה אטומה היטב, שמשיית חוף מרוטה, שטיח מגולגל, כיסא, עגלת טלוויזיה, או במקרים יותר מבעיתים - מזנון או שולחן אוכל שהוחלף בזה הישן של גיסתי (הסירקולציה של החפצים שביקרו ב"למעלה" התרחבה עם הזמן וכללה את חפצי סבתי, אחי, אחותי ודודי).

אם התבקשה אי פעם איזו הוכחה לכך שכוח הרצון והאמונה מכניעים את החומר וגוברים עליו, היא היתה טמונה שם, בפתח ה"למעלה": אין להבין, לא באמצעות ההיגיון ולא בדמיון, כיצד נכנסו ויצאו בעד הפתח הזעיר, המזנון המגושם, הדלתות הרחבות של ארון הקיר או שולחן האוכל האובלי, אלא אם כן התכווצו והתרחבו הודות לאיזה תהליך נסי. אחי חשב ככה, בעיקר בערב כשישבנו בסלון: תראי איזה בטן התקרה קיבלה מהדברים שלך, היה נושא את עיניו בדאגה למעלה, אל התפיחה המוזרה בתקרה: נס שהכל לא נופל לנו על הראש. באמת נס, הסכימה אמא באנחת השתתפות מזויפת. היא קרנה.

כשלעצמה לא טיפסה בסולם כמעט אף פעם בגלל פחד גבהים שהתכחשה לו, שלחה אותנו, אוחזת בתקיפות בשתי רגלי הסולם למטה כדי לייצב אותו באדמה. תעלי, גערה בי כשנעמדתי משותקת על השלב השישי בסולם, נאבקת עם קופסת הקרטון העצומה שתקעה בזרועותי: תעלי. טיפסתי עוד שני שלבים, מציצה מעבר לקופסה למטה: האדמה הסתחררה. הקרטון נשמט מידי לאדמה, מחץ שני שיחי ורדים אבל מיד נתקע בידי שוב, חלקלק מהחול שכיסה אותו: תעלי, ציוותה. עליתי בעצימת עיניים, מתגלגלת פנימה מבעד לפתח, בעקבות הקופסה, להרגעה של המרחבים החשוכים והשקטים. מלמטה הגיע קולה, קוצר הרוח: את מסדרת טוב, שלא יעמוד במעבר? כן, שיקרתי.

שכבתי על גבי, על הקורות המצולבות, זרועותי פרושות לצדדים. למעלה, מתחת לגג הרעפים המשולש, קיננו יונים וסביב סביב היו החפצים, מכוסים בנסורת זהובה שנשרה מהגג, מבהיקים באפלולית: כל צירופי האפשרויות של בתינו האפשריים. מהעבר האחר, עד קצה עליית הגג רבץ החושך: ארוך, אטום, ריק, מפתה. שורות החפצים הצפופות תפסו שליש מהחלל הגדול, התגודדו סמוך לפתח, נצמדים זה אל זה כמו פליטים הנדחקים החוצה. סידרת? עלה קולה שוב מלמטה.

לא, עניתי. הייתי רחוקה מהישג ידו של מישהו. עד לפנות ערב השתהיתי שם, משתטחת על קורות הרצפה, צנופה בכורסה העטופה בניילון, מקופלת בתוך גיגית הפח הגדולה, או שרועה על השטיח שפרשתי בקצה, על גבול החושך. אבל לא הייתי בת בית, לא גרתי בתוך חלומותי. הייתי אורחת בחלומותיה של אמי.

4. "מותק. אף פעם לא חשבתי עלייך, מותק". אבל עכשיו כן, כי הזמן שעבר מאז מותך הציב בינינו את המרחק המתאים לחיבה הפשוטה. ההרגעה היתה בשבילך פגם מוסרי או חמור מזה, מחלה. זה לא משהו שידעת או רצית לעשות, התנועה הזאת, ההרגעה. אחד שנח, שיגע אותך. אחת שנחה עוד יותר. עשית את המוות השחור עם המרץ שלא היה לו סוף להזיז את השמנה הזאת, החיים, קדימה. יאללה, זוזי כבר. פחדנו ממך וצחקנו ממך אבל לא ביחד: אחרי שפחדנו צחקנו, כי לכל דבר, כמו שאמרת לא פעם, "צריך לתת את הכבוד שלו", ורצוי בנפרד.

אבל זה לא חשבון, בטח לא "החשבון", לא משום שאני, אנחנו, "מעל לזה", אלא משום שאנחנו, אני, הרבה מתחת לזה. ועדיין ההירוגליף שהשארת מצריך פענוח מסוים: לא שפת הסבל שלך, אני מתכוונת, אלא שפת האושר. "עד ארגיעה" בתור שפת אושר. זהו, שלא האמנת במתנות חינם: לא רצית "עד ארגיעה" בתור מתנת חינם. רצית להרוויח את זה בזיעה. וגם אז, רק להרף רגע, עד שמיהר להופיע החשד בעצמך שהשתמטת, שגנבת. איפה גנבת. בשביל זה היית צריכה תשוקה גדולה, שאין לעמוד בפניה: קקטוסים, למשל.

גנבת פעם שתילים של קקטוסים מהגינה של הקזינו בדיבון, כשאחותך סלין הימרה באותו שולחן במחיצתו של הנסיך הסעודי ("היא ישבה, הממזרתה, עם אבן אל סעוד"), ואת השתעממת על אחד הכסאות הצדדיים, נרדמת כמעט, עייפה מלעקוב אחרי עלילת ההימורים שלא הבנת את חוקיה. יצאת לגינה היפה, בחושך, עקרת כמה שתילים ודחפת לשקית ניילון. נסעת עם השקית לפאריס ואחר כך לארץ: קצין הביטחון של אל על נדקר מהם כשתקע את ידו בלהיטות פנימה. זה היה האושר? איזה אדם פרוע היית, פרועה, ואמרתי "היית" גם כשהיית בחיים כי זה הזמן הדקדוקי הנכון למה שגדול מהחיים, למונומנטלי: זמן עבר.

אבל את זה, הירושה הגדולה שלך, אי אפשר באמת היה לקחת, רק להסתכל. נדבקתי אם ככה לשיירים, הירושות הקטנות, כל מה שנכלא בסוגריים: את חוזרת הביתה אחרי "מבצע" (הזזת קיר, עקרת הר, קנית מכונת כביסה בעשרים וארבעה תשלומים, קברת את סבתא, שיחררת את אבא בערבות מהמשטרה, התעלפת ברחוב וקמת על רגלייך, מסרבת להצעות העזרה של העוברים ושבים), זורקת את התיק בכניסה, על ארון הנעליים, נכנסת למטבח, עינייך משוטטות רגע בחוסר אונים, לרגע קורסת פנימה, שואלת בכמיהה, תחנונים כמעט: שנעשה קפה? לא "עד ארגיעה" גדול, אחד קטן, לא נחשב, שנלקח בהיסח דעת בלי להירתם מיד למשהו, בלי להעניש ולהיענש: "שנעשה קפה?"

5. אז איך "עד ארגיעה", או לכל הפחות "שנעשה קפה"? בחברת מה ועל מה נחים?

מכיוון שהקריאה כמעט תמיד כרוכה ברעש הבוכנות הבלתי פוסק של אותו מפעל נלוז לייצור שיפוט ומשמעות (בעבור ה"מקצועיים", אלה שנשללה מהם שימחתו של החובבן), ומכיוון שהז'אנרים הספרותיים הנחשבים בידוריים חסומים בפני ולא בגלל אנינות יתר (מדורי הפנאי והבידור בעיתונים זורעים בי אי שקט צרכני או חברתי, את העלילה הבלשית אני לרוב לא מבינה, והעלילה הרומנטית משעממת ומלאה כמו עמידה אינסופית בתור), נשארתי עם התוויות ועלוני ההסברה והפרסום לתכשירי פנים וגוף, או בלשון אחרת: הקרמים, התחליבים, השמנים, הסבונים והמקרצפים לסוגיהם (תכשירי הניקוי לבית הם סוגה בפני עצמה, הראויה לעיון נפרד).

הם זעירים בדרך כלל העלונים האלה, מקופלים לשמונה חלקים או עשויים בדמות חוברות קטנות הכתובות באותיות קטנות, בארבע או חמש שפות, ותחובים בתוך אריזת הקרטון של המוצר. אני יכולה לבלות במחיצתם שעות: עולם דממה עצום, תת מימי, מלא בצעצועי זכוכית ואלמוגי צלופן נפתח בפני. רק כך, מתברר: רק תעשיית האשליות בטהרתה, בלי חוכמות, בלתי מהולה, הדבר עצמו ורק הדבר עצמו, מקולף מהעטיפות המיותרות של הסיפור העיתונאי, הטלוויזיוני או הספרותי.

הטקסטים הללו מפעילים שלוש פואטיקות שונות לכאורה זו מזו, המקיימות ביניהן זיקה אמיצה וסמויה: מודוס הפיתוי הלירי-יובשני, המודוס המדעי (או לפחות זה שמשתמש בלשון המדעית: "מחקרים מוכיחים"), והמודוס התכליתי שעיקרו הוראות שימוש.

לשון הפיתוי התיאורית מעוררת ובעוצמה רבה שתי אינטואיציות עמוקות הקשורות בתפיסת האושר (או הרגיעה) שלנו, המושתתת בעצם על תהליך סניטציה גופני ונפשי: המשאלה להתנקות ולהיטהר מצד אחד (מהרעש, מ"לכלוך" ההוויה, מפגעי הזמן), ומצד שני, להיות מוזן ורווי במשהו: להתמלא.

איזה ממד עצום של הבטחה קונקרטית, מיידית, יש למשל בלשון התיאור: הקרם "מסיר את שכבת התאים המתים מעורך", "מבהיר את כתמי הפיגמנטציה", "חודר לשכבות התחתונות של העור", "מזרז את התחדשות העור", "מחליק את סימני העייפות", "מגן מפני ההשפעות המזיקות", "מקנה זוהר", "מלחלח", "מפיג את המתח", "מעלים את קמטי ההבעה", "משפיע לאורך היממה", "משקה", "מרווה", "מזין ומשיב את הרכיבים הטבעיים לעור".

המילון הזה, שאיזכרתי כאן רק את חלקו, נוגע לא פחות מאשר באתוס של הלידה מחדש או של ההתחדשות מרחיקת הלכת, שמקופלים כמעט תמיד בתפיסת ההרגעה. מה שפועל ומפעיל בלשון זו הוא לא שדה המשמעות שהיא יוצרת אלא המאגיה, הכוח המאגי-מוסיקלי של הלחש, המנטרה, ההיפנוט וההשבעה העצמית. די שנשנן לעצמנו (מי בדיוק?) "מזרז את התחדשות התאים", "מפיג את ההשפעה המזיקה" או "מרווה ומזין את העור", ומיד נחוש בפעולתו של הלחש כגורם מחולל: "התאים", אותם יצורים אוטונומיים, ספק מופשטים ספק חיים, אכן "מתחדשים" בקול רחשוש שקט של חיפושיות מתחת לעשב.

החלק המדעי של "ההוכחות" ממוקם מיד לאחר לשון המאגיה ואיננו דווקא הבלם הרציונלי שלה אלא להיפך, המשכה של המאגיה ואישושה: אלה ההוכחות לקיומו של האל הנאספות תחת הכותרת "מחקרים מוכיחים". "מחקרים מוכיחים" היא לשון של אמונה ויראה ופחות לשון של שכנוע: זוהי בדמיון ההמונים (זה אני, דמיון ההמונים) ההשתחוויה כלפי דחליל הסמרטוטים של "המדע". הטוטם. הנתונים הסטטיסטיים של "מחקרים מוכיחים", המספרים, מפוגגים את תחושת המציאות דווקא בדרך של העצמה מוגזמת: כימותה ויציקתה לתוך נתונים בדוקים ועל ידי כך הפשטה שלה.

וכך, מחקרים מוכיחים, למשל, כי "תשעים אחוז מהנבדקים חשו שיפור ניכר לאחר שבועיים, אצל תשעים וחמישה אחוז נצפתה עלייה משמעותית בלחות העור לאחר שבוע, ולאחר שלושה שבועות של שימוש יומיומי נעלמו קמטי וקמטוטי ההבעה והעור קרן". מה שטמון כאן, לפחות מנקודת מבטו של שדה הפנטסיה, איננו דווקא תשוקת נעורי הנצח ופחד ההתכלות והזיקנה, אלא חזון עליית הגג, המקלט. עליית הגג בתור מקלט, עור, מעטפת, היבלעות בתוך הפנימי, הגנה מפני רעשי העולם. זה מה שנושאים עמם לשון המאגיה ו"מחקרים מוכיחים": "עד ארגיעה" שאיננו אלא ההבטחה לגדל ולהצמיח עור במובן הכי ליטרלי.

6. "שפת אמת תכון לעד ועד-ארגיעה לשון שקר" מבטיח מחבר ספר "משלי", ובכך מועיד לאלוהות תפקיד כמעט טיפולי כלפי הילד הסורר והמופרע הזה, "לשון שקר": לא ניאוץ של השקר, לא הכחדה אלימה ובוטה שלו, אלא רק "מספיק מותק עם השטויות" או במקרה יותר קיצוני - "לך לחדר שלך עד שתירגע ותלמד להתנהג".

ההרגעה נתפסת כאן, לפחות לפי אבן עזרא, כטקטיקה של חיסול השקר לא בדרכים אלימות: מי שמחוסל כאן הוא לשון השקר ולא השקרן בעצמו, כלומר הסימפטום ולא בעל הסימפטום. המופע של לשון השקר כאן הוא בראש ובראשונה מופע רעשני, תזזיתי, שלא לומר היפר-אקטיבי, ובעת ובעונה אחת, גם שטחי, חסר מוצקות ובעיקר רגעי.

כל זה, בניגוד חמור ומוחלט לנצחיותה המסיבית של שפת האמת: ה"תיכון לעד" של שפת האמת מביס ויביס את הרגעיות של הציפייה ב"עד ארגיעה", והניגוד הזה הוא לא רק ניגוד המתהווה במישור הזמן אלא גם במישור החלל: הניגוד בין הטקסטורה של האמת והשקר כאובייקטים כמעט חומריים - אחד מוצק והאחר אוורירי, מפוגג.

הרגע המקופל ב"ארגיעה" הוא דו-כיווני: זהו הרגע של רגעיות השקר וזהו גם הרגע של היכולת להימצא בהווה שמשמעה ההרגעה. ההיפוכים האלה בין רגע לבין נצח, בין שקר לאמת, בין שפה לבין לשון (האמת היא "שפה" ואילו השקר "לשון"), בין רעש כוזב לבין הדממה האותנטית של האמונה, מובילים, נדמה לי, לשאלה: היכן נמצאת התשוקה וכיצד מחליפים את מקומה ובעצם ממירים אותה?

כיצד יכולה להחליף (להרגיע) התשוקה העמוקה, הדוממת והנצחית של האמת ש"תיכון לעד" את התשוקות והערגות בנות הרגע של השקר, שבאופן פרדוקסלי, רק ההימצאות השלמה והמוחלטת בתוך הרגע עשויה להרגיע? האם יכול להיות שהמקלט, העור, סיפוקה המוחלט של התשוקה ולא רק הופעתה, טמונים בלב לבו של הרגע, שנצח האמת של ה"תיכון לעד" הוא לא הניגוד של "עד ארגיעה" אלא הגרעין החבוי בתוך תוכו? האם יכולה האמת והרגעת האמת לנוח בלב לבה של הטעות הרגעית של השקר?

7. אהובי שלח לי פרחים מעיר אחרת. הוא הכתיב בטלפון את נוסח המכתב לזבנית בחנות הפרחים בעירי. הוא ביקש לכתוב: "לאהובתי בערגה". בכתב יד מעוגל, משתדל, של נערה, היה כתוב: "לאהובתי בהרגעה".

עד ארגיעה - רונית מטלון