» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2010       חזור

מייסטרים דגולים: קומדיה
מאת: תומס ברנהרד
Thomas Bernhard - Alte Meister

ההוצאה: בבל רגר, מבקר המוזיקה הזקן של הטיימס, מזמן את חברו הקשיש אטצבאכר לפגישה דחופה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה בשעה אחת-עשרה וחצי. למעלה משלושים שנה, מספר לנו אטצבאכר, בכל יום סירוגי מלבד יום שני. מגיע רגר לפני הצהריים למוזיאון ומתיישב על ספסל באולם בורדון מול תמונתו של טינטורטו האיש עם הזקן הלבן. אטצבאכר מקדים בשעה כדי להתבונן מהצד בידידו בזמן שהוא מתבונן באיש עם הזקן הלבן. הוא נזכר במה שרגר אמר לו אתמול ונדמה לו שרגר מתבונן במשהו שונה לחלוטין המצוי מאחורי האיש עם הזקן הלבן. בשעה אחת-עשרה ועשרים קם רגר ממקומו ולפני שהוא מספר לאטצבאכר על תכלית הפגישה הוא מדבר על אמנות, על פילוסופיה, על אוסטריה, על גרמניה, על עצמו ועל אלה המכונים המייסטרים הדגולים.

תומס ברנהרד (1931 - 1989) הוא לדעת רבים גדול הסופרים בשפה הגרמנית בחצי השני של המאה העשרים. לצד פעילותו כמשורר וכמחזאי, כתב ברנהרד שורה ארוכה של יצירות בפרוזה, שבהן ניכרת טביעת ידו הייחודית, המשלבת ביקורתיות חברתית, הומור נואש, מעורבות עמוקה בעולם האמנות ופרוזה מונולוגית מוזיקלית שוטפת. על הפרמיירה של מחזהו האחרון של ברנהרד, "הלדנפלאץ", שאותו הכתיר הקנצלר קורט ולדהיים "עלבון לעם האוסטרי", גוננו כמאתיים שוטרים. בצוואתו, אסר ברנהרד על העלאת מחזותיו ועל פרסום ספריו שלא ראו אור בחייו על אדמת אוסטריה.

ספריו של תומס ברנהרד אשר ראו אור בעברית: בטון (הקבוץ המאוחד, 1991), כוחו של הרגל (בית צבי, 1991), אחיינו של ויטגנשטיין (עם עובד, 1996), הלדנפלאץ: שני מחזות (שוקן, 1999), מחיקה, התפוררות (שוקן, 1999), ילד (המעורר, 1999), המרתף, הימלטות (המעורר, 2002), הסיבה, רמז (המעורר, 2002), הטובע (בבל, 2006), הנשימה, החלטה (גלריה דביר, 2006), הקור, בידוד (גלריה דביר, 2006).

מייסטרים דגולים: קומדיה מאת תומס ברנהרד בהוצאת בבל, תרגום מגרמנית: רחל בר-חיים, סדר ועטיפה: סטודיו דרום, אפרת ניר, עריכה: רוני מאירשטיין, על העטיפה: האיש עם הזקן הלבן, 1570, מוזיאון היסטורי לאמנות, וינה / טינטורטו (ז'אקופו רובוסטי). 176 עמודים.

העונש על פי האשמה: להיות מנושל מכל תשוקה לחיות, להיות
מובל למידה הקיצונית ביותר של מיאוס מן החיים. (קירקגור)

ביקורות מחו"ל
קבעתי עם רֵגֵר במוזיאון ההיסטורי לאמנות רק באחת-עשרה וחצי אבל הגעתי לשם כבר בעשר וחצי כדי שאוכל, כפי שתכננתי כבר מזמן, להתבונן בו פעם מזווית אידאלית וככל האפשר ללא הפרעה, כותב אֵטצְבּאֵכֶר. בשעות לפני-הצהריים יש לרגר מקום באולם המכונה בורדון מול תמונתו של טינטורטו האיש עם הזקן הלבן, ובו הוא יושב על ספסל מצופה קטיפה, שעליו ישבנו אתמול כשנתן לי הסבר לסונטה שנקראת סונטת הסערה, והמשיך בהרצאתו על אמנות הפוגה, הרצאה שלה קרא מלפני באך עד אחרי שומאן, אף שהעדיף לדבר רוב הזמן על מוצרט ולא על באך, עמדתי אם כן באולם המכונה סבסטיאנו; ובניגוד גמור לטעמי, נאלצתי להסכין עם טיציאן, כדי שאוכל להתבונן ברגר מביט באיש עם הזקן הלבן של טינטורטו, ודווקא בעמידה, ואין זה חיסרון משום שאני מעדיף לעמוד ולא לשבת, בעיקר כשאני מתבונן באנשים, ואני תמיד מתבונן בעמידה טוב יותר מאשר בישיבה, ומאחר שהבטתי מתוך אולם סבסטיאנו החוצה אל אולם בורדון, יכולתי לראות סופסוף בבהירות מרבית את צדודיתו של רגר בשלמותה, ואפילו משענות הספסל לא הסתירו את רגר שהיה אתמול במצב ירוד בשל שינויי מזג האוויר בלילה הקודם ולכן לא הסיר את כובעו השחור מראשו, צדו השמאלי של רגר היה מופנה אלי, וכך עלה בידי, והרי זו היתה כוונתי, להסתכל בו פעם אחת ללא הפרעה. מאחר שרגר (במעיל חורף) נשען על מקל ההליכה שהיה מהודק בין ברכיו והיה מרוכז לחלוטין, כך נראה לי, באיש עם הזקן הלבן, לא חששתי שיגלה אותי בעודי מתבונן בו. סימנתי בידי לאירזיגלר (ינו!), השומר המופקד על האולם, מכרו של רגר למעלה משלושים שנה, שגם קשרי איתו היו ועודם טובים (כבר למעלה מעשרים שנה), סימנתי לו שייתן את דעתו על כך שאני רוצה להתבונן פעם ברגר ללא הפרעה, וכך בכל פעם שאירזיגלר הופיע באולם בסדירות, כמנגנון של שעון, הוא התעלם מקיומי כשם שהתעלם מקיומו של רגר, בעודו ממלא את תפקידו ומביט בכל אחד מהמבקרים בגלריה, שלא היו רבים, וקשה להבין מדוע שהרי בשבת הכניסה חינם, במבטו הרגיל מבט שמסב אי-נעימות למי שאינו מכיר אותו. לאירזלינגר היה אותו מבע טרחני, מבט שמשגיחים במוזיאון משתמשים בו כדי להטיל אימה על מבקרי המוזיאון, שמצוידים כידוע בחוצפה מגוונת, הופעתו הלא צפויה והשתוקה, ולא חשוב באיזה אולם, אופן התבוננותו, ממש דוחה את מי שאינו מכיר אותו, במדים האפורים שגזורים גרוע, ובכל זאת אמורים לשרוד לנצח, מדים שמתחברים בכפתורים שחורים גדולים ותלויים על גופו הכחוש כמו על קולב, ובכובע שעל ראשו, כובע שגזור מאותו בד אפור, הוא נראה כמו משגיח באחד מבתי הסוהר שלנו, ולא כמי שמופקד מטעם העירייה על שמירת יצירות אמנות. אירזיגלר חיוור כשהיה ביום שהכרתיו, אף שאינו חולה, רגר מכנה אותו זה עשרות שנים מת ממשלתי שמשרת במוזיאון ההיסטורי לאמנות שלושים וחמש שנה. רגר, שמבקר במוזיאון ההיסטורי לאמנות יותר משלושים וחמש שנה, מכיר את אירזיגלר מיומו הראשון בתפקיד, ויחסו אליו בהחלט ידידותי. רק שוחד קטן מאוד היה נחוץ כדי להבטיח לי את הספסל באולם בורדון לתמיד, אמר רגר לפני שנים. היחסים בין אירזילגר ורגר הפכו במשך למעלה משלושים השנים שעברו להרגל. כשרגר רוצה להתבודד בשעה שהוא מתבונן בציורו של טינטורטו האיש עם הזקן הלבן, ואין זה נדיר, אירזילגר חוסם את האולם למבקרים, הוא פשוט נעמד בכניסה ולא נותן לאיש לעבור. רגר צריך רק לסמן לו בידו וכבר סוגר אירזיגלר את האולם, כן, הוא אינו מהסס לדחוק מתוך אולם בורדון מבקרים, כדי למלא את משאלתו של רגר. אירזיגלר למד נגרות בברוק שליד לייטה, אך ויתר על הנגרות עוד לפני שהוסמך להיות שוליה של נגרים, כדי להיות שוטר. אבל המשטרה דחתה אותו בשל חולשה גופנית. דוד שלו, אחי אמו, ששימש שומר במוזיאון ההיסטורי לאמנות עוד משנת אלף תשע מאות עשרים וארבע, השיג לו את המשרה במוזיאון ההיסטורי לאמנות, המשרה הכי פחות משתלמת מבחינה כספית, אבל הכי בטוחה, כפי שאמר אירזיגלר. והרי גם למשטרה רצה אירזיגלר ללכת רק משום שכשוטר היה רואה את בעיית הלבוש כפתורה. ללכת כל החיים באותו לבוש, שאפילו לא צריך לשלם תמורתו, משום שהמדינה מעמידה אותו לרשותך, נראה לו אידאלי, כך חשב גם הדוד שהביא אותו למוזיאון ההיסטורי לאמנות, ולאור האידאל הזה אין גם שום הבדל אם הוא מועסק על ידי המשטרה או על ידי המוזיאון ההיסטורי לאמנות, אגב המשטרה משלמת יותר, המוזיאון משלם פחות, לעומת זאת אין להשוות את השרות במוזיאון ההיסטורי לאמנות לשירות במשטרה, אירזיגלר לא יכול היה לתאר לעצמו שירות אחראי יותר ובד בבד קל יותר מן השירות במוזיאון ההיסטורי לאמנות. שהרי השירות במשטרה כרוך בסיכון חיים יומיומי, אמר אירזיגלר, לא כך השירות במוזיאון ההיסטורי לאמנות. בעניין החדגוניות שבמקצועו אין מה לדאוג, הוא אוהב את החדגוניות הזאת. הוא הולך כארבעים עד חמישים קילומטר ביום, זאת התוספת שלו לבריאות, לעומת השירות במשטרה שם העיסוק המרכזי מחייב ישיבה על כיסא משרדי קשה כל החיים. הוא מעדיף לעקוב אחרי המבקרים במוזיאון ולא אחרי אנשים רגילים, שהרי המבקרים במוזיאון הם בכל זאת אנשים על רמה, אנשים בעלי חוש לאמנות. גם הוא רכש לעצמו במשך השנים חוש לאמנות והוא יכול בכל עת להדריך סיור במוזיאון ההיסטורי לאמנות, לפחות באולמות הציור, אמר, אבל אין לו צורך בכך. הרי ממילא האנשים אינם קולטים כלל את מה שאומרים להם. במשך עשרות שנים חוזרים מדריכי המוזיאון על אותם דיבורים, וכמובן על שטויות רבות, כך אומר מר רגר, אומר לי אירזיגלר. ההיסטוריונים לאמנות מרעיפים על המבקרים את להגם, אומר אירזיגלר, שאימץ לעצמו במשך השנים את רוב, אם לא את כל משפטיו של רגר מילה במילה. אירזיגלר הוא הרמקול של רגר, כמעט כל מה שהוא אומר, נאמר על ידי רגר, כבר למעלה משלושים שנה אומר אירזיגלר את מה שרגר אומר. אני מקשיב בקפידה ושומע את רגר מדבר דרך אירזיגלר. אנחנו מקשיבים למדריכים ושומעים תמיד רק ברבורים על אמנות, ברבורים שעולים לנו על העצבים, הלהג האמנותי הבלתי נסבל של ההיסטוריונים של האמנות, אומר אירזיגלר, דברים שרגר נוהג לומר. כל הציורים האלה נפלאים, אבל אף אחד מהם אינו מושלם, אומר אירזיגלר בעקבות רגר. והרי האנשים הולכים למוזיאון רק מפני שנאמר להם שעל איש תרבות לבקר במוזיאון ולא מתוך עניין, האנשים אינם מעוניינים באמנות, מכל מקום לתשעים ותשעה אחוז מהאנושות אין שום עניין באמנות, כך חוזר אירזיגלר מילה במילה אחרי רגר.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

מייסטרים דגולים: קומדיה - תומס ברנהרד
Thomas Bernhard - Alte Meister