» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

עראק זחלאווי
מאת: שמחה סיגן

ההוצאה: קוראים שתי משפחות: האחת ישראלית מהאלפיון העליון, מתגוררת בווילה מפנקת באחד מפרברי תל אביב. האחרת היא משפחה פלשתינאית, השרויה בעוני משווע במחנה פליטים בגדה המערבית. אבל שתיהן נסחפות בעל כורחן לסיפור שישנה את חייהן מן הקצה אל הקצה. יוני רוזן, הבן שהתגייס לא מכבר לצה"ל, נעלם בדרכו לבסיס בצפון. הצבא מגמגם, הממשלה אובדת עצות, ואביו אברי, טייקון היי טק , נואש מהרפיון והאטימות של הממסד ומחליט לפעול בכוחות עצמו. הוא מגייס את שליטתו במחשבים, מצרף רמזים לסימנים, ומסתנן לתוך לבנון.

ובינתיים: מחמיד ברקאת בן ה 17 נוטש את משפחתו שבמחנה הפליטים, ועובר אימונים מפרכים באחד מארגוני הטרור הקשורים לחיזבאללה לקראת המגה-פיגוע הקטלני מכולם. אבל בניגוד למגוייסים אחרים, מחמיד חושף במקרה את פרצופם האמיתי של שולחיו, ומגלה בעזרת אחת מנשותיו של ראש ארגון טרור שיעי, שאפשר להגיע לגן עדן גם בלי להיות שאהיד.

אברי, נחוש בהחלטתו למצוא את בנו, וחדור רגשי נקם, נקלע למצבים המסכנים את חייו, אך טווה מארג מתוחכם של מהלכים, מאלץ את ראש ארגון הטרור השיעי לנהל איתו מו"מ ו... שובר את כל כללי ה"פייר פליי", בגישה של "אין משחק הוגן לנחשים", המנוגדת להשקפת עולמו הליברלית שקדמה לאירוע הטראומטי.

ספר המתח מתאר כיצד דווקא בשיא המצוקה, מגלה אברי אהבה חדשה, ואת הצד האנושי של שאהידים בגיל העשרה, שהפכו לקרבנות של שולחיהם הציניים.

ברומן המתח "עראק זחלאווי" הדברים לא הולכים לפי הספר, והסדר משתבש: הטובים אינם תמיד טובים כל כך, והרעים מפתיעים ומוכיחים שהם יכולים להשתנות. העלילה ב"עראק זחלאווי" היא אמנם בדיונית, אך מייצגת מציאות מצמררת. הרקע לספר הוא מציאותי, ונשען על מחקר מקיף שהמחבר ערך על לבנון, נופיה, מאכליה וארגוני הטרור השיעיים שפורחים בתוכה.

המחבר, שמחה סיגן, מנהל משרד לייעוץ שיווקי, בעל טור ב"גלובס" ומרצה ב"מכללה האקדמית ספיר". ספריו קודמים: "השבב הגורלי" - ספר מתח בהוצאת "ביתן", "הקרב על המדף" - ספר עיון בתחום השיווק בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"גלובס".

מה זה "עראק זחלאווי"?
"עראק זחלאווי" נחשב למותג האיכותי ביותר בין סוגי העראק, והוא נקרא על שם העיר זחלה שבלבנון שנמצאת כ- 40 ק"מ ממזרח לביירות ושוכנת על גדות נהר "בירדאווני". המותג "עראק זחלאווי" הוא תו איכות, ומיוצר מחומר הגלם המשובחים ביותר: הבסיס האלכוהולי הוא ענבים, בדרך כלל מזן "עוביידה" (obeidah), שעל פי אחת הגרסאות הוא הזן המקורי שממנו התפתח זן השרדונה הידוע. לאחר סחיטת המיץ ותהליך התסיסה מתקבל יין בחוזק של 5%-10% אלכוהול ואותו מזקקים בזיקוק דודי.

הזיקוק מתבצע במזקקות "אלמביק" (alambix) המסורתיות. התהליך מורכב משלושה שלבים: הראשון עם אחוז אלכוהול גבוה, השני שהוא הזיקוק האיכותי, ולבסוף השלב הסופי של הזיקוק המכיל אחוז אלכוהול נמוך מאוד. התוצאה הסופית היא תזקיק בחוזק של 25%-30% שמוסיפים לו מעט מים זכים מנהר הבירדאווני וכמובן את האניס המגיע מהכפר "הינה" (Hina) שליד החרמון הסורי.

פרק ראשון
"זה כואב?" שאל מחמיד ברקאת בחשש מה.
מרוואן טיבי, בעל ארשת הפנים האבהית והזקן המלא והמכסיף מעט, לקח סיכה ודקר קלות בגב ידו של מחמיד, שפניו השחומות והחלקות, ללא חתימת זקן, הטעו את רואיו לחשוב שהוא צעיר לפחות בשנתיים משבע-עשרה שנותיו.

"איי," צעק מחמיד.
"הדקירה הזו כואבת פי עשר," חייך מרוואן.
מחמיד נרגע.
"מה בכל זאת ארגיש לאחר שאעשה זאת?" שאל בסקרנות של נער.
מרוואן החליק בידו על זקנו ואחר ליטף רכות את ראשו של מחמיד.
"לפני שתצא למשימה, ניתן לך לטעום את החלק השבעים של החוויות שמחכות לך אחרי זה," אמר במבט מבטיח.
עיניו של מחמיד, שמעולם לא חווה קירבה גופנית כלשהי עם אישה, ברקו כמי שמצליח לדמיין את האושר הצפוי לו.
"עכשיו נעבור להמשך השיעור," אמר מרוואן. מחמיד, כמעט נער רחוב שסיים בקושי תשע שנות לימוד, עסק בעבודות מזדמנות כדי לסייע לפרנסת המשפחה בת שבע הנפשות. מדי פעם היה סוחב על גבו שקים של אורז וקמח שנפרקו מטנדר שהפיץ סחורה בין חנויות המכולת בעיירה הקטנה הסמוכה לשכם, אשר תושביה עמדו על כך שתמשיך להיקרא מחנה הפליטים ברמאזה, למרות שרק מתי מספר מתושביה היו צאצאים של פליטים ערביים משנת 1948.

מחמיד היה נזכר בגעגועים בתקופה שבה אביו עבד בישראל ונהג להביא לילדיו חטיפי שוקולד, סוכריות נמסות בפה ועוגיות חמאה נימוחות. באותה תקופה מאושרת, כשהיה חוזר מבית-הספר, היה מתבשם מריחות חמימים שמילאו את חלל הבית, בשר כבש בתנור, שעועית ירוקה מבושלת במיץ עגבניות, ומיני חצילים, לַבָּנֶה וירקות קצוצים דק-דק. מחמיד נהג לחכות בכיליון עיניים לארוחת הערב המשפחתית, כאשר אביו היה מתיישב בראש השולחן ונותן את האות להתחיל בארוחה. אך כל זה השתנה. זה שנים שאביו מובטל. רק לפעמים הוא מצליח לעבור לישראל ולחזור עם מעט כסף שהעניקו לו מעבידיו. המעבר לישראל הפך קשה יותר, הארוחות דלות יותר, והריחות מעוררי התיאבון נעלמו כליל ונותרו רק כזיכרון מתוק של תקופה אחרת, טובה יותר.

מחמיד בילה את רוב זמנו ברחובות העיירה, משוטט לכאן ולשם, מחפש הזדמנות לעשות משהו ולהשתכר מספר שקלים ולהביא הביתה מעט אורז, שמן וקמח. מדי פעם נגרר להפגנות רחוב ותהלוכות אבל וזעם, נסחף בהתלהמות הכללית ומרגיש כגבר בין גברים לשעה קלה.

באחת הפעמים האלה, בעודו רץ, צועק ומתלהם, נצמד אליו אדם מבוגר, בן גילו של אביו, נגע בו קלות ונעץ בו מבט חודר כמי שמחפש את קרבתו. מחמיד הכיר את המבט, אפילו את המגע הכיר, וחשד כי גם הפעם הזר מזמין אותו לקיים מגע מיני. הוא פיתח כבר שיטות התחמקות מגברים שחשקו בו וניסו להתקרב אליו, כפי שעשו לנערים יפי מראה אחרים.

"אנחנו רוצים שתצטרף אלינו," לחש האיש באוזנו של מחמיד.
"מי אתה?" שאל מחמיד בחשש,כשהוא תר אחרי נתיב מילוט לאחת הסמטאות.
"אנחנו לב-לבו של העם הפלשתיני," ענה הזר.

התשובה לא נראתה למחמיד. הוא ציפה שהאיש יזדהה כחבר באחד הארגונים שהכיר היטב, הג'יהאד האיסלאמי, החמאס או אחת מעשרות יחידות דומות, שנושאות שמות של שאהידים. אך משהו בקולו של המבוגר משך אותו, נראה לו אמין ולא אופייני לסוטים שהסתובבו במחנה. מחמיד ויתר על בריחה והמשיך לצעוד לצדו של האיש.

"מחר בתשע בבוקר תבוא ליד בית הממשל. מישהו מאיתנו יבוא לאסוף אותך."
"מי זה, איך אזהה אותו?" שאל בחשש מה.
"אל תדאג, הוא יזהה אותך."
מחמיד נרגע. זה לא גבר שמחפש נער למטרות מין. אלה פועלים לבד.

מחמיד התייצב למחרת, עוד לפני השעה היעודה. הוא עמד על יד בית הממשל, שהאגף המערבי שלו הפך לאבק כתוצאה מירי טילים של מסוקים ישראלים שחיסלו את אחד ממנהיגי הארגונים שישב בלשכתו. רק צילומים נשארו מן המנהיג, מקשטים את קירות הבתים במחנה. הקור העז של חודש דצמבר הכריח אותו לנוע כדי לשמור על חום גופו. הוא צעד הלוך ושוב לאורך הגדר, מנסה לנחש מי מהעוברים והשבים הוא אותו חבר ארגון מסתורי. הרחבה שמול בית הממשל המתה מאדם, כמה בני תשחורת המחפשים עבודה לרגע, ואחרים שמצאו את מבוקשם וכבר משכו עגלות ודחפו דוכנים עמוסי ירקות ופירות שנקטפו מבעוד יום בשדות. החקלאים שהתפרנסו מאדמתם היו מאז ומתמיד מושא לקנאתו של מחמיד.

"פעם גם אנחנו היינו בעלי אדמה," אהב להיזכר ולספר יוסוף, אביו של מחמיד, שהתרפק בגעגועים על כפר הולדתו, שבו נולדו וחיו אבות אבותיו דורות רבים. היה זה כפר קטן ליד עמאן שבירדן, אשר משפחתו של מחמיד, כמו גם יתר תושביו, עבדה בו את האדמה והתפרנסה מגידול ירקות ומשק חי מעורב. אך כל זה השתנה כאשר אביו התפתה לשידוליו של קרוב משפחה, אשר סיפר לו על מנעמי החיים בגדה המערבית, על שפע העבודה המצויה בישראל והשכר הרב המזומן למי שמוכנים לעסוק בעבודת כפיים. האיש ידע לספר על האפשרות לחסוך כסף רב ולרכוש אדמה פוריה. "מלבד זאת, כל מי שגר כאן נחשב לפליט ומקבל סיוע נדיב מארגונים של האו"ם," הוסיף קרוב המשפחה כאמצעי שכנוע נוסף.

ואמנם, במשך כעשר שנים, לאחר שהמשפחה עברה למחנה הפליטים ברמאזה, היא התבססה במקום החדש. האב יוסוף החל לעבוד במפעל מזון ישראלי, התקדם בסולם התפקידים, והפך למנהל עבודה שהשתכר היטב ונהנה מהטבות - מתנות חג יקרות שניתנו לו בחגי היהודים ובחגי המוסלמים, מגבות כותנה עבות, סירי מטבח עשויים נירוסטה מבריקה ושאר חידושים משמחי לב. במונחים ישראלים לא היה זה שכר גבוה, אך ברמת החיים של הגדה המערבית, שבה השכר השנתי הממוצע לא הגיע לאלפיים דולר למשפחה, אביו של מחמיד נחשב לאדם אמיד. היתה זו התקופה המאושרת בחייו של מחמיד, אשר כילד ערני ורגיש נהנה לא רק מהשפע שהיה מנת חלקה של המשפחה, אלא גם מהכבוד לו זכה אביו אצל קרובים ושכנים.

"מחמיד, בוא איתי." מחשבותיו נקטעו כאשר מכונית מבריקה מסוג טויוטה אקורד נעצרה לידו והנהג, גבר צעיר כבן שלושים קרא לו.

מחמיד בחן היטב את פניו של הנהג. פנים רזות ועיניים יוקדות בלי בדל חיוך. ארשת פנים רצינית ללא כל סימן של חביבות. האיש שידר ענייניות מחמירה. זה הספיק למחמיד כדי לקבל החלטה מהירה ולהיכנס למכונית בלי לחשוש שמא מדובר במלכודת. הוא לא ידע כי מרגע זה חייו עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה.

© כל הזכויות שמורות לקוראים הוצאה לאור

עראק זחלאווי - שמחה סיגן