» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

לנצח שדים
מאת: חה צ'י-פאנג, עורך
Stories About Not Being Afraid
of Ghosts - Ho Chi-fang (editor)

ההוצאה: נהר ספרים "רבים מן היוצרים הסינים הקדומים אהבו לכתוב על שדים ורוחות... סיפורים אלה הם רבי משמעות. יש בהם השתקפות יצירתית של רוח האומה הסינית העתיקה העשויה לבלי חת... כזה הוא קובץ הסיפורים הנוכחי... אי אפשר לפיכך שלא להתפעל מן האומץ האינטלקטואלי וברק המחשבה של אלה מבני העולם העתיק אשר סירבו להשתעבד לדעות קדומות על שדים ואלים." שלושים וחמישה סיפורי הניצחון הסיניים על שדים ורוחות רפאים הכלולים בספר זה פותחים לקורא הישראלי פתח להכרת ולוּ טפח מתרבות עתיקה ורחוקה, ויש בהם כדי לעורר מחשבה והרהור גם על תרבותנו שלנו.

אחרית הדבר לספר מאת חְה צִ'י-פַאנְג, משורר סיני בעל שם עולמי, ומי שהיה ראש המכון לספרות באקדמיה הסינית למדעים בבייג'ינג, היא מסמך היסטורי מרתק בפני עצמו על הקשר בין מיתולוגיה עממית לאידיאולוגיה מהפכנית.

לנצח שדים, מבחר סיפורי ניצחון סיניים על שדים ורוחות מאת מאת חה צ'י-פאנג (עורך), בהוצאת נהר ספרים, בחר וערך: ראובן מירן, מאנגלית: ניצה פלד.

סוּנג טינג-פּוֹ תופס שד
לילה אחד, בצעירותו, הלך סוּנג טינג-פוֹ מנאן-יאנג ופגש שד.

"מי אתה?" שאל.
"שד," ענה השד. ואחר כך שאל, "ומי אתה?"
"גם אני שד," שיקר סונג.
"לאן אתה הולך?"
"לעיר ואן," השיב.
"גם אני."
הם הלכו יחד כמה לי .
"אנחנו הולכים לאט מדי ככה. למה שלא נסחב זה את זה לפי תור?" הציע השד.
"רעיון טוב," הסכים סונג.
תחילה סחב אותו השד מַהלך כמה לי.
"כמה שאתה כבד!" אמר השד. "אתה באמת רוח?"
"אני שד חדש," ענה סונג. "בגלל זה אני כבד."

אחר כך הוא סחב את השד, שלא היה כבד כלל וכלל. וכך המשיכו בדרכם, והתחלפו ביניהם פעמים אחדות.

"מאחר שאני שד חדש," העיר כעת סונג, "אינני יודע ממה אנחנו, רוחות הרפאים, אמורים הכי לפחד."

"מה שאנחנו הכי מתעבים זה יריקות של אנשים."

הם התקדמו יחד הלאה עד שהגיעו לנחל. סונג הציע לשד לחצות ראשון, והשד עשה זאת בלי להשמיע כל רחש. סונג, לעומתו, העלה קולות שכשוך רמים.

"איך זה שאתה עושה כל כך הרבה רעש?" התעניין השד.

"זה בגלל שאני שד חדש. אני לא רגיל עדיין ללכת במים. זאת לא אשמתי."

כאשר התקרבו אל העיר ואן, השליך סונג את השד מעל כתפו ואחז בו בכוח. השד צווח והתחנן שיניח לו, אבל סונג התעלם והמשיך בדרכו היישר אל העיר. כאשר הרפה ממנו, הפך השד לכבשה. סונג מיהר למכור אותה, לא לפני שירק עליה, כדי שלא תשתנה שוב למשהו אחר. וכך יצא משם עשיר יותר, עם אלף חמש מאות מטבעות כסף בכיסו.

על כך העיר בזמנו שְה צ'וּנג :
סונג טינג-פו הוא כישרון בטוח,
הרוויח אלף חמש מאות ממכירת רוח.

(מתוך מעשיות מוזרות, מאת מחבר בן שושלת וֶי או צ'ין.)

ואנג ג'יֶה לא מפחד משדים
בצעירותי למדתי בפרבר המערבי, ורק הציפורים ביער היו שכנוֹתי. הייתי פותח ספר וקורא בו מראשיתו ועד סופו לפני שהמשכתי לאחֵר, אף פעם לא סתם מרפרף על הכתוב או מפסיק באמצע. כל הלילה ללא הפסקה הייתי יושב ער, שוכח קור ורעב, ולא טורח לסרק את שערי או לשטוף את פני.

לילה אחד כתבתי מאמר בעט שבידי, והנה שמעתי צווחת שד מבעד לחלון. חשבתי בלבי שמאחר שלא עשיתי כל רע, אף רוח נקמנית לא תבוא להטריד אותי, אז למה לי לפחד משדים או רוחות רפאים? הבערתי לפיד ויצאתי לאתר את מקור הרעש שבקע מבין סבך שיחי במבוק. גיליתי כי משב רוח שָרק מבעד לחור בעלֶה קמל שנתפס בקורי עכביש, והבנתי כי זהו הצליל שחשבתי בטעות לצווחת שד.

בלילה אחר חשבתי כי ראיתי גנב בחדר צדדי, ונטלתי בידי מקל כדי להניס אותו. מצאתי שם דמות עומדת זקופה. כשהכיתי בה במקל, נשרו בגדיו של הגנב בערימה ללא קול. הארתי עליהם, והנה אלה בגדיו של המשרת הקשיש שכובסו ונתלו שם לייבוש.

כך למדתי שאין דבר כזה, שדים - כל אלה רק בדותות פרי דמיונם של אנשים. ומאז לא ידעתי עוד פחד.

(מתוך יומנו של ואנג ג'יֶה משושלת צ'ינג)

סיפורו של ג'וּאַן דְה-ג'וּ
ג'וּאַן דְה-ג'וּ ראה פעם שד בבית-השימוש - שחור עם עיניים בולטות וגובהו מעל שלושה מטרים. הוא לבש מעיל שחור וכובע, והתגלה לצדו במרחק של פחות מחצי מטר. שלֵו ובוטח אמר לו ג'ואן בחיוך: "אומרים ששדים הם יצורים נורא מכוערים, ומה שנכון - נכון!" מיד הסמיק השד מבושה והסתלק לו.

(מתוך רשימות אור וצל מאת ליוּ אִי-ג'ינג בן השושלת הדרומית והשושלת הצפונית)

סיפורו של טוּ פּוּ-אִי
טוּ פּוּ-אִי, נכדו של שׂר נודע מעידן ווּ דְה , שימש כמפקד המשמר הקיסרי לפני שפרש מפאת גילו הקשיש. הוא חזר לביתו שבטאיוואן, שם היה ביתו בחבל יאנגצ'וּ שמצפון לעיר.

טו היה אמיץ לב ונטול כל פחד, ובבחרותו ביצע מעשי אבירות רבים. תכופות כינס כתריסר חברים לקרבות תרנגולים ולציִד עם כלבים. הם היו מסַכנים עשרות אלפים במזומן על כל זריקת קובייה, בניסיון לראות מי יגבר על השאר בתעוזתו. במרחק לי אחדים מטאיוואן הייתה הדרך הראשית רדופת שד שגובהו שישה מטרים, שהיה יוצא לעתים קרובות בחשכה או בימי גשם להפחיד אנשים עד מוות.

אמרו הצעירים, "ניתן חמשת אלפים במזומן לאיש שילך ויצוד את השד הזה!"

הכול שתקו, ורק טו התנדב ללכת. עוד באותו ערב יצא לדרכו.

אמרו האחרים, "לאחר שיצא מהעיר הוא עלול להסתתר ולחזור בלילה ולהעמיד פנים כאילו פגע בשד. איך נוכל להאמין לו? בואו נעקוב אחריו בסתר."

טו הגיע אל מקום מחבואו של השד בדיוק בשעה שהשד הגיח מתוכו. הוא רדף אחריו ודרך את קשתו, השד נמלט והחץ פגע בו. טו חש אחריו וניקב את השד בשלושה חצים עד אשר צנח זה מראש צוק. ואז החל לחזור, והאחרים יצאו לקראתו לפגוש בו, וצחקו.

"פחדנו שתסתתר ותנסה להערים עלינו," אמרו. "אז עקבנו אחריך בסתר. עכשיו אנחנו יודעים כמה אמיץ אתה!" הם נתנו לו את הכסף, וטו בזבז את כולו על יין.

למחרת הלך אל הצוק שבו ירה בשד, ומצא שם צֶלם לוויות קלוע מנצרים. (בעיר הבירה עושים צלם כזה מבמבוק, אבל בטאיוואן אין זה בנמצא ולכן הם משתמשים בנצרים.) בסמוך מצא את שלושת החצים שלו. כך בא הקץ על השד של הדרך הראשית. וכך זכה טו במוניטין של גיבור. גם בפרישתו, והוא בן למעלה משבעים, הייתה רוחו עדיין עזה כבנעוריו.

(מתוך מעשיות מפה לאוזן מאת ניוּ סוּ משושלת טאנג)

סיפורו של צֶ'ן לוּאַן-פֶנג
בעידן יוּאַן חְה משושלת טאנג, חי לו אחד, צֶ'ן לוּאַן-פֶנג בחבל חאי-קאנג. בטוח בכוחו וביושרו הוא לא פחד לא משדים ולא מאֵלים. אנשי כפרו קראו לו "ג'וּ צ'וּ השני ".

תושבי חאי-קאנג נהגו לזבוח בהערצה במקדשו של אל הרעם. כל כך הרבה תפילות ופולחן נערכו שם, עד שגרמו להשחתת מידותיהם. בכל שנה, משנשמע רעם ראשון, זכרו האנשים את סימן המזל של אותו יום, וכשהגיע יום נוסף בעל אותו סימן, חייבים היו לחדול מכל עבודה. מי שהפר את החוק הזה, בתוך ימים אחדים הכה בו הברק - עניין שנחשב ודאי כמו הופעת הד אחרי צליל.

פעם הייתה שנת בצורת קשה בחאי-קאנג, וכל תפילותיהם לאל היו לשווא. בזעמו הגדול קרא צ'ן: "המחוז שלנו הוא ביתו של הרעם. והנה אל הרעם מסרב לעזור לנו אף שלקח את כל מנחותינו ונסכינו! עכשיו היבול קמל, הבריכות יבשות וכל הבקר שלנו הוקרב. אז מה התועלת במקדש הזה?" והוא נטל לפיד והבעיר אותו.

האמונה אמרה כי מי שאוכל דג צהוב ביחד עם חזיר, גם אותו ימית הברק. אבל ביום הזה צ'ן יצא לשדות עם סכין קיצוץ ואכל את המזון האסור יחד כדי לראות מה יקרה. די מהר הופיעו עננים מוזרים, נשבה רוח עזה, גשם סוחף ניתך ורעם מתגלגל הכה בו. צ'ן הניף את הסכין מעל ראשו וקצץ ברגלו השמאלית של אל הרעם עד שזה נפל ארצה. הוא היה בצבע כחול ובדמות דוב או חזיר בעל קרניים שעירות וכנפיים בשרניות, ובידו היה גרזן אבן עם ידית קצרה. בעודו מתבוסס בדמו נעלמו העננים והגשם. ראה צ'ן שאֵל הרעם חסר אונים והלך לספר לקרוביו. "קצצתי את רגלו של אל הרעם! בואו תראו."

המומים הלכו קרוביו לראות זאת, ומצאו את אל הרעם כשרגלו שבורה. צ'ן הניף את סכינו ועמד לשסף את גרונו של היצור ולנגוס בו, אבל ההמון עצר בעדו.

"הרעם הוא אלוהִי משָמים, ואילו אתה בן-תמותה פשוט עלי אדמות," אמרו לו. "אם תהרוג את אל הרעם כל המחוז שלנו ודאי יסבול בגלל זה."

והם תפסו את צ'ן בבגדיו שלא יוכל לתקוף. בינתיים ירדו שוב עננים ורעם כדי לעטוף את האל הפצוע ולשאת אותו משם עם רגלו הפגועה. אחר כך ירד גשם שוטף מצהריים ועד דמדומי ערב וכל השתילים היבשים התרעננו. מזקן ועד צעיר גערו אז בצ'ן ואסרו עליו לשוב לביתו. כשסכינו בידו הוא הלך לביתו של בן-דודו במרחק כעשרים לי משם. באותו לילה הכה עוד ברק והחריב באש משמים את החדר שבו הוא השתכן. אז צ'ן התייצב עם סכינו בחצר והרעם לא יכול לפגוע בו. אך מישהו סיפר לבן-דודו את שאירע וצ'ן שוב גורש. הוא הלך למנזר, אך גם שם פגע הברק והבעיר את המקום. צ'ן ידע כי איש לא ייקח אותו אל ביתו, לכן לקח לפיד ויצא בלילה למערת נטיפים, שבה אין הברק יכול להכות. שם הוא נשאר שלושה לילות ואחר חזר לביתו.

מאז, בכל פעם שיש בצורת בחאי-קאנג, אוספים האנשים כסף בשביל צ'ן ומבקשים ממנו לקחת את סכינו, להכין את המזון האסור ולאכול ממנו כמו בעבר. ובכל פעם יורד גשם שוטף אך אין הברק מצליח לפגוע בו. כך זה נמשך למעלה מעשרים שנה, ונקרא שמו בפי העם, אדון הגשם. בעידן דאי חְה שמע זאת המושל לין סוּ וזימן את צ'ן למשרדו כדי שידווח לו על שאירע.

אמר צ'ן, "כשהייתי צעיר וחזק, היה לבי כמו אבן או ברזל - לא הטרידו אותי כלל לא שדים ולא אלים, לא רעם ולא ברק. ומפני שהייתי מוכן להקריב את חיי כדי להציל את העם, לא הניחו השמים לשד הרעם לבצע את זממו." הוא הציג לפני המושל את סכינו, וזה העניק לו פרס ביד רחבה.

(מתוך מעשיות מוזרות מאת פֵּיי סינג משושלת טאנג)

אחרית דבר
מאת חְה צ'י-פאנג, ראש המכון לספרות באקדמיה הסינית למדעים

אין שדים ואין רוחות. האמונה בשדים היא רעיון נחשל,
אמונה טפלה ואות למורך לב. עניין זה ברור בימינו ומובן לציבור.

אולם בעבר חשבו אנשים אחרת. רבים האמינו בשדים ופחדו מהם. ואין זה מוזר. בטרם היה האדם מסוגל להבין את הטבע ואת התופעות החברתיות לאורו של המדע, היו לו בהכרח כל מיני אמונות טפלות. מה גם שהמעמדות הריאקציונריים השולטים הטעו והפחידו את האנשים עם שדים ואֵלים, כדי לחזק את שלטונם.

אל לנו להתפלא כיום על שרבים כל כך בעבר האמינו בשדים, אלא על כך שבתקופה ששלטה בה האמונה בשדים היה גם מיעוט שהתכחש לקיומם. קונפוציוס, באנַלֶקטים שלו, הביע ספקות והסתייגויות בענייני שדים ואֵלים. סוּאן-דְזְה, ב"עקירתה של דעה קדומה", לועג לאדם "טיפש וביישן" שהאמין בשדים ורוחות. חוּאן טאן וואנג צ'וּנג משושלת חאן (206 לפנה"ס עד 220 לספירה), ג'וּאן צ'אן וג'וּאן סיוּ משושלת צ'ין (420-265) ופאן צֶ'ן מהשושלות הדרומית והצפונית (589-420), לכולם היו השקפות מטריאליסטיות. הם טענו שנשמתו של אדם מתה ביחד עם גופו, או אמרו בגלוי שאין כל רוחות רפאים. כמו אש התמיד, הכחשת האמונה בשדים ובאֵלים מעולם לא דעכה במהלך ההיסטוריה הסינית. היה זה הלפיד הבוער של חוכמת האומה. אי אפשר לפיכך שלא להתפעל מן האומץ האינטלקטואלי וברק המחשבה של אלה מבני העולם העתיק אשר סירבו להשתעבד לדעות קדומות אודות שדים ואלים.

רבים מן היוצרים הסינים הקדומים שהורישו לנו סיפורים ורישומים, אהבו לכתוב על שדים ורוחות, מה שכמובן הוכיח, בדרך כלל, שהם התקשו עדיין להתעלות מעל הדעה הקדומה של האמונה באלה. אולם היו ביניהם שסברו כי הודאה בקיומם של שדים ורוחות איננה נובעת מהיראה הכללית מפניהם. לדעתם אין כלל סיבה לפחד מרוחות רפאים, והם אכן תיארו אנשים שהעזו לקלל, לגרש, להכות או ללכוד שדים ורוחות. סיפורים אלה הם רבי משמעות. יש בהם השתקפות יצירתית של רוח האומה הסינית העתיקה העשויה לבלי חת. כזה הוא קובץ הסיפורים הנוכחי.

מטרת הקובץ הזה לא הייתה לשפוך אור על רעיונות מטריאליסטיים בסין הקדומה. כוונתנו העיקרית הייתה להציג לפני הקורא סיפורים אלה בתור משָלים וסאטירות. אדם מוג לב שלא הצליח לשחרר את מחשבתו, הוא יפַחד משדים ומאֵלים. אבל אם יעלה את רמת ההבנה הפוליטית שלו, יגלה לא זו בלבד שאין כלל לפחד מאֵלים ומרוחות רפאים, אלא גם שמפני אימפריאליזם, ריאקציה, רביזיוניזם וכל פורענויות קיימות אחרות, מעשה ידי אדם או הטבע, אין המרקסיסט-לניניסט צריך לפחד כלל, כי את כל אלה ביכולתו להביס ולהכריע.

התחלנו ללקט את הסיפורים האלה לאחר שהרֶנמין ריבַּאוֹ (יומון העם), ציטט מפיו של החבר מאו דזה-דונג, כי "האימפריאליזם וכל הריאקציונרים אינם אלא נמרים של נייר." אלה היו דבריו של מאו דזה-דונג:

כל הריאקציונרים הם נמרים של נייר. מאיימים למראה, כשבעצם כוחם אינו כה רב. מנקודת השקפה ארוכת טווח, לא בידי הריאקציונרים אלא בידי העם מצוי הכוח האמיתי.

כך אמר בשיחה עם העיתונאית האמריקנית אנה לואיז סטרונג, ביֶנאן, ב-1946. מאז כבר הבסנו את צ'אנג קאי-שק שנתמך על ידי ארצות הברית האימפריאליסטית, והקמנו את הרפובליקה העממית של סין. יצאנו כנגד התוקפנות האמריקנית ולעזרת קוריאה, נלחמנו לצד העם הקוריאני והבסנו את הכוחות התוקפניים של האימפריאליזם האמריקני. עובדות רבות אימתו את התיאוריה של מאו דזה-דונג, אולם השאלה הגדולה, כיצד להתייחס לכוחות המהפכה והריאקציה, נותרה עדיין בלתי פתורה עבור רבים בסין וברחבי העולם. עבור אלה המחזיקים עדיין בדעות קדומות; אלה שמחשבתם נותרה לא משוחררת, או לא לגמרי משוחררת. אלה אינם מבינים כי ה"כוח" ו"העוצמה" לכאורה של האימפריאליזם ושל הריאקציונרים בנקודות זמן מסוימות, הם, במובן ההיסטורי, רק תופעה ארעית, גורם בעל תפקיד זמני.

ואילו אופיים הלא-עממי והעובדה שהנם מושחתים כבר וחסרי עתיד - זו מהות העניין, זהו הגורם שתפקידו קבוע. ומנגד לכוחות הריאקציונריים, עוצמתם הבלתי מספקת לכאורה בנקודות זמן מסוימות של הכוחות המהפכניים הִנה אך תופעה ארעית, גורם בעל תפקיד זמני; אופיים המתקדם והעובדה שהם נהנים מתמיכת העם ומחויבים לניצחון - זו מהות העניין, זהו הגורם בעל התפקיד הקבוע. לכן יש לנו את כל הסיבות שבעולם לבוז לאימפריאליזם ולכל הריאקציונרים, וביטחון מלא ביכולתנו להביס אותם. לרוחות הרפאים המתוארות כאן בסיפורים, ממש כמו לנמרים של נייר, ישנה חזות מפחידה. אולם סיפורי הניצחון על השדים הם רבים ומוכיחים שאין בהם למעשה דבר מפחיד כלשהו.

הלקח מכל הסיפורים הללו הוא: די אם אין לאדם פחד מפני שדים ורוחות והוא מעז לבוז להם ולהכות בהם, וכבר הם אלה המפחדים ממנו. המסר "אַל-פחד משדים ורוחות" יכול לשמש לנו לא רק כדימוי נגד האימפריאליזם והריאקציונרים, אלא ניתן גם להרחיב את משמעותו: אם איננו מסוגלים לשים קץ לאמונות טפלות ולשחרר את מחשבתנו, ואנחנו מפחדים וחוששים מכל מה שרק נראה מפחיד אך למעשה איננו כזה, כי אז ראוי לכנותנו "יראֵי-שדים ורוחות" וללעוג לנו כאילו היינו אכן פוחדים מרוחות רפאים.

שדים כאלה המתוארים בסיפורים העתיקים אינם בנמצא, אולם ישנם גם ישנם בעולמנו דברים רבים שדומים להם. חלקם גדולים, כמו האימפריאליזם העולמי ותומכיו בארצות השונות; הרביזיוניזם המודרני המיוצג על ידי טיטו וחבורתו ביוגוסלביה; אסונות טבע חמורים; וכמה מבני מעמדות בעלי האדמות והבורגנים שטרם עברו תיקון, שתפסו בכוח את ההנהגה המרכזית בארגונים אחדים וזממו להשתלט עליהם מחדש. חלקם קטנים, כמו קשיים ומכשולים בשגרת העבודה וכדומה. כל אלה כמותם כשדים ורוחות.

אימפריאליזם, ריאקציה, רביזיוניזם ודומיהם, נבדלים מרוחות רפאים רק בעובדה שקיומם אכן אמיתי, שלא כשל הרוחות. אולם רב המשותף להם ולשדים מן הסיפורים: זדון בלתי פוסק, נכונות מתמדת להזיק ולחולל צרות. לעתים אכזריותם נוראה ומתועבת; לעתים הם עוטים מסווה שובה לב כדי לכשף אנשים; הם יודעים כולם להתחפש, להקסים או להבהיל אנשים, ויכולתם לשנות צורה ופנים מאפילה לחלוטין על זו של השדים מן הסיפורים העתיקים. אבל הדבר החשוב מכול הוא שכמו השדים בסיפורים הם נראים מפחידים אך למעשה אינם כאלה כלל וכלל. ישנם אנשים שמפחדים מכל אלה, אולם פחדם, בדיוק כמו הפחד משדים, הוא תוצר של נחשלות החשיבה שלהם, של כישלונם לשחרר את המחשבה שלהם ולהיפטר מן האמונות הטפלות, ושל מורך לבם הנובע מן העובדה שהבנתם הסובייקטיבית אינה מתיישבת עם המציאות האובייקטיבית.

סילוקם המוחלט של רעיונות "יראי-שדים" נחשלים אלה הוא מאבק רציני המוטל על כל מהפכן. וישנם גם אנשים מסוג אחר, ש"חציים אדם וחציים שד". אם לא יעוצבו מחדש כבני אדם שלמים, כי אז סביר להניח שיהפכו ל"שדים" שלמים. בעודם "חצי אדם וחצי שד", הצד הריאקציוני שבהם מגלם את השד ומחולל צרות כמו כל בני מינם ה"שדים". לכן יועיל לכל אדם לקרוא את סיפורי הניצחון על השדים, כדי לדרבן את אי-הפחד מפניהם.

מובן שמהפכנים פרולטריים אמיתיים, בעלי השקפה מטריאליסטית-דיאלקטית מוצקה, נבונים בהרבה מאותם אנשים שלא פחדו משדים ורוחות בסיפורים העתיקים. הם יודעים היטב כי כוחות הריאקציה בבית או בעולם, גם אם נדמה שעוצמתם רבה, אינם מסוגלים לעצור את התקדמותם של גלגלי ההיסטוריה. חוק ההיסטוריה והחיים הממשיים קובע את ניצחון הטוב על הרע, האמת על השקר, החסד על הזדון, היופי על הכיעור, הכוחות המהפכניים החדשים על הכוחות הריאקציוניים הדקדנטיים, העם המדוכא והמנוצל על מדכאיו ומנצליו, הקִדמה על השמרנות.

לכן, על פי מהפכנים פרולטריים אמיתיים בעלי השקפה מטריאליסטית-דיאלקטית מוצקה, אין בעולם הזה דבר שיש לפחד ממנו. אימפריאליזם, ריאקציה, רביזיוניזם, המעמדות המודחים הזוממים או מנסים לתכנן את חזרתם לשלטון, אסונות טבע יוצאי דופן, קשיים ומכשולים בשגרת העובדה וכדומה - מדָבר מכל אלה אין לפחד. מבחינה אסטרטגית ובהתייחס למכלול השלם, יש לנו את כל הסיבות ואף מחויבים אנו לבוז לכל אלה. אלה שאינם מעזים לבוז לאויב ולכל המעכב את התקדמותנו, אלה שהאימפריאליזם והריאקציה מטריפים דעתם מפחד או שנכנעים לקשיים ומכשולים, אלה הם יראי-השדים של המאה ה-20.

רבים מהסיפורים שבחרנו מתארים מנקודת ראות חיובית את גבורתם של אנשים שלא פחדו מרוחות רפאים. הגיבור ב"המלומד מצ'אנג-ג'וֹ", מתוך אגדות אִי ג'יֶין, אינו מפחד משום סוג של מפלצות. והוא מנסח זאת היטב: "אין צורך לפחד משום דבר בעולם; ישנם רק אנשים שמפחידים את עצמם." ב"שדים חומקים מג'יאנג סאן-מאנג", מתוך רשימות מנזר יוּאֶבּ-ווֶי, שמע סאן-מאנג סיפור על לכידת שדים, ויצא לילה אחר לילה בחשאי לבית קברות, נכון ולהוט ללכוד רוחות רפאים כמו צייד בעקבות שועלים וארנבות; אבל מעולם לא נתקל ברוח. על כך מעיר המספר בתבונה: "מאחר שג'יאנג סאן-מאנג היה סמוך ובטוח כי ניתן ללכוד ולאסור שדים, הוא בז להם בלבו והאומץ שלו היה רב דיו להבריח אותם מפניו.

לכן חמקו ממנו שדים ורוחות." הסיפור "צֶ'ן פֶּנג-ניֶין מסלק רוח של אישה שתלתה עצמה", מתוך דברים שקונפוציוס לא דיבר עליהם, הוא מוזר ומרתיע. מתוארת בו רוחה של אישה תלויה: "נזקפה האישה במקום עומדה, פתחה את פיה, ונשפה על צ'ן. נשיפתה הייתה קרה כקרח. שערו של צ'ן סמר ושיניו נקשו, ואילו העששית החווירה וכמעט כבתה." אך הפסקה הבאה משמעותית במיוחד. צֶ'ן פֶּנג-ניֶין אומר לעצמו: "אפילו רוחות רפאים נושפות! גם אני יכול לנשוף, לא?" לכן הוא נושם עמוק ונושף על הרוח שנעלמת כעשן דק.

השד בסיפור "צֶ'ן צאי-חֶנג", מתוך שבע אנקדוטות מבקבוק הזהב, התוודה בכנות: "האמת היא כי שדים מפחדים מבני אדם." וזהו פחות או יותר המסר בכל הסיפורים. וכי לא מוטל עלינו להפגין יחס דומה לכל כוחות הריאקציה, מבית ומחוץ, לאסונות טבע ומעשה ידי אדם ולכל הדברים שמפחידים כלפי חוץ ושבעצם אין כל סיבה לפחד מהם? וכי הללו יודעים "לנשוף" ואנחנו איננו יכולים? האם ייתכן שהם בעצם אינם פוחדים מאיתנו ועלינו לפחד מהם? הייתכן כי ככל שנפחד משדים ורוחות כך הם יאהבו אותנו? ירחמו עלינו ולא יזיקו לנו? ושלפתע פתאום ייטה הכול לטובתנו ותצלח דרכנו והכול יהיה בהיר וורוד כמו לבלוב הפרחים באביב?

גם חלק מהסיפורים האחרים מפגינים את אותו אל-פחד וכתובים בצורה מעניינת ביותר. לדוגמה, "ג'וּאַן טאֶה-ג'וּ", מתוך רשימות אור וצל של השושלות הדרומית והצפונית. ג'ואן רואה שד בבית השימוש. הוא מחייך בשלווה ואומר: "אומרים ששדים הם יצורים נורא מכוערים, ומה שנכון - נכון!" השד נתקף בושה קשה ומסתלק. סיפור קצר ומשעשע. ב"מה שסיפר צָאוֹ ג'וּ-סוּ", מתוך רשימות מנזר יוּאֶבּ-ווֶי, אדם חסר פחד משדים ורוחות רואה רוח רפאים של אישה תלויה שמנסה להפחיד אותו בשיער פרוע ולשון משורבבת. הוא מחייך למראה ואומר: "זה אותו שיער, רק פרוע למדי; זו אותה לשון, רק ארוכה במעט. מה מפחיד בזה?" או אז מסירה הרוח מעליה את ראשה ומניחה אותו על השולחן. האיש עודו מחייך, ואומר: "אינני פוחד ממך כשראשך על כתפייך, אז מה יש לי לפחד ממך כשאת בלי ראש!" מכך הרוח מתוסכלת קשות. ב"גֶנג צ'וּ-פּינג", מתוך מעשיות מוזרות מליַאוֹ ג'אי, ההתמודדות עם השד יוצאת דופן עוד יותר:

על כן הלך [גנג צ'ו-פינג] לבדו וקרא שם למטה ספרים. אחרי רדת החשכה ישב ליד השולחן, והנה הופיע שד ששערו סבוך. פניו היו שחורות כפחם והוא בהה בו בעיניים בולטות מחוריהן. צחק צ'ו-פינג, טבל אצבעו בדיו, מרח את הדיו על פניו ובהה גם הוא בשד בעיניים בורקות. נכלם השד וברח לו...

כוחות הריאקציה, מבית ומחוץ, הנם נטולי בושה אף יותר מן השדים. לכן לעתים נחוץ לנו להשתמש בשיטתו של קנג צ'ו-פינג, כלומר: להחזיר להם במטבע שלהם! לא שיש לנו עניין שיתביישו בעצמם, אבל זה יביא אותם למצב חסר תקווה ויאלץ אותם לסגת מפני קשיים.

התזה לפיה "כל הריאקציונרים הם נמרים של נייר", שהציג החבר מאו דזה-דונג בזמן מהפכת מלחמת האזרחים השלישית, העניקה נשק אידיאולוגי לבני ארצנו, חיזקה את ביטחונם בניצחון ומילאה תפקיד חשוב ביותר במלחמת השחרור העממית. גם בעתיד, במאבק כנגד האימפריאליזם ולמען שלום עולמי, במאבק הגדול להכריע סופית את שרידי כוחות המעמדות הריאקציונריים בתוך המדינה ולבנות בהצלחה מדינה סוציאליסטית מצטיינת, הקונספציה האסטרטגית של החבר מאו דזה-דונג האומרת לבוז לאויב תמשיך להעניק לנו השראה וגם תאפשר לנו להמשיך ולזכות בניצחונות גדולים. את הקונספציה האסטרטגית של החבר מאו דזה-דונג האומרת לבוז לאויב מזכירים תמיד ביחד עם הקונספציה הטקטית שלו האומרת לקחת את האויב ברצינות.

כבר ב-1936, הוא אמר בבעיות אסטרטגיות של מלחמת המהפכה הסינית: "האסטרטגיה שלנו היא 'להציב אחד נגד עשרה', ואילו הטקטיקה שלנו היא 'להציב עשרה נגד אחד' - זהו אחד העקרונות הבסיסיים שבזכותו אנחנו מנצחים את האויב." במאמרו, "על כמה בעיות חשובות של מדיניות המפלגה בהווה", שנכתב ב-1948, הוא הסביר בפירוט רב יותר שמבחינה אסטרטגית וביחס למכלול עלינו לזלזל באויב ולהתנגד להפרזה בכוחו. אולם ביחס לכל שלב ולכל מאבק ספציפי, אסור לנו אף פעם לזלזל באויב, ולהפך, מחויבים אנו לקחת אותו ברצינות. וכך אמר:

אם, ביחס למכלול, נפריז בהערכת כוחו של אויבנו וכתוצאה מכך לא נעז להפיל אותו ולא נעז לנצח, הרי שנבצע שגיאה "ימנית" אופורטוניסטית. ואם, ביחס לכל שלב, לכל בעיה ספציפית, לא נהיה שקולים, לא נלמד בזהירות ולא נשכלל את אמנות המאבק, לא נרכז את כל כוחנו בקרב ולא נקדיש תשומת לבנו לניצחון על כל בני הברית שיש להכריע (איכרים מהמעמד הבינוני, בעלי מלאכה וסוחרים עצמאיים קטנים, בורגנות המעמד הבינוני, סטודנטים, מורים, פרופסורים וסתם אינטלקטואלים, אצולה מקצועית ומשכילה), הרי שנבצע שגיאה "שמאלית" אופורטוניסטית.

הקונספציה הזו של החבר מאו דזה-דונג היא סיכומו של ניסיון שכבר עמד במבחנים חוזרים ונשנים במהלך השנים הארוכות של המאבק המהפכני בסין. במונחים התמציתיים הללו הוא מבהיר שאלות מורכבות של אסטרטגיה וטקטיקה מהפכניות, ומעניק לנו עיקרון מנחה בסיסי למאבק המהפכני שלנו. זוהי הכללה מרקסיסטית-לניניסטית תיאורטית בעלת עומק עצום.

ולמה מוטל עלינו אסטרטגית לבוז לאויב ואילו טקטית לקחת אותו ברצינות? החבר מאו דזה-דונג הסביר זאת היטב בכינוס הלשכה הפוליטית של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שנערך בווּ-צ'אנג בדצמבר 1958. הוא הדגיש כי אין בעולם דבר שאיננו אחדות הניגודים, כלומר שאיננו בעל אופי דואלי. גם לאימפריאליזם ולכל הריאקציונרים אופי דואלי - הם נמרים אמיתיים ונמרים של נייר בעת ובעונה אחת. מנקודת מבט מהותית של הטווח הארוך הם נמרים של נייר, ולפיכך עלינו לבוז להם מבחינה אסטרטגית. אולם מבחינת העובדה שהם כבר ניצלו מיליוני ועשרות מיליוני אנשים וימשיכו לנצל אנשים גם בעתיד, הם נמרים אמיתיים, ולפיכך עלינו גם לקחת אותם ברצינות מבחינה טקטית. יש בכך כדי להוכיח שהדיאלקטיקה של התיאוריה המהפכנית שלנו, והדיאלקטיקה של האסטרטגיה והטקטיקה שלנו, משקפות נכונה ובמדויק את הדיאלקטיקה של המציאות האובייקטיבית. ובדיוק משום שהתיאוריה, האסטרטגיה והטקטיקה שלנו משקפות נכונה את חוקי המציאות האובייקטיבית, אנחנו מסוגלים לנצח בכל מלחמותינו. ובדומה להתמודדות עם האויב, גם לקשיים ומכשולים בעבודתנו עלינו לבוז מבחינה אסטרטגית ולהתייחס אליהם ברצינות מבחינה טקטית.

קשיים ומכשולים בכל עבודה מהפכנית הם רק תופעה חולפת, רק עכבות, עיקולים ופיתולים בנתיב התקדמותנו; ניתן להתגבר עליהם ולהסירם. בהשפעתם של תנאים מוגדרים מסוימים ובאמצעות הקונפליקט, דברים מחליפים ללא הרף את מיקומם בזה של הפכיהם ומשתנים להיפוכם. קשיים ומכשולים בעבודה המהפכנית הם זוטות עבור אנשים העוסקים במטרה הנעלה של המהפכה. מבחינה זו יש לנו את כל הסיבות לבוז לקשיים ומכשולים אלה. אבל עלינו גם להתייצב כנגדם, ללמוד אותם לעומקם ולהפיק מהם את הניסיון והלקחים הדרושים, למצוא את האמצעים היעילים להתגבר עליהם ולהסירם, ולנקוט בתוקף באמצעים אלה כדי להביס אותם ולהתקדם הלאה בהצלחה. מבחינה זו עלינו לקחת אותם ברצינות.

בסיפורי הניצחון על השדים שקיבצנו כאן, מושם הדגש על אומץ הלב של האנשים אשר אינם פוחדים כלל מרוחות רפאים וממפלצות, ועל גבורתם בהבסתם של אלה. לכן מודגשת כאן כנראה יותר האסטרטגיה של הבוז לאויב. אולם חלק מהסיפורים יכולים להדגים גם את הצורך בשילוב ההדוק של רעיון אסטרטגיית הבוז לאויב עם הטקטיקה של ההתייחסות הרצינית כלפיו. הסיפור הראשון שבקובץ, "סוּנג טינג-פּוֹ תופס שד", מתוך מעשיות מוזרות, הוא מעניין מאוד ורב משמעות. גיבור הסיפור שהעז כבר בצעירותו ללכוד שדים, היה לא רק אמיץ אלא גם שקול. הוא לא גילה כל פחד כאשר פגש לילה אחד בשד, ושמר במודע את היוזמה בידיו. בתבונתו עשה את הדבר הנכון לנסיבות המסוימות, ומן ההתחלה ועד הסוף שלט בשד. תחילה שאל אותו השד מי הוא, והוא אמר: "גם אני שד", ובכך נטרל את ערנותו של השד.

אחר כך הציע השד שהם יסחבו זה את זה לסירוגין על גבם. כשמתגלה כי הוא כבד מאוד, מתחיל השד לפקפק, אבל הוא מרגיע שוב את חשדו באומרו: "אני שד חדש... בגלל זה אני כבד." כשהגיעו לנהר, חצה אותו השד בלי להשמיע רחש, ואילו האיש העלה קולות שכשוך, והשד נעשה שוב חשדן. "איך זה שאתה עושה כל כך הרבה רעש?" השד שאל. והוא הרגיע אותו בשלישית כשאמר: "בגלל שאני שד חדש. אני לא רגיל עדיין ללכת במים. זאת לא אשמתי." הוא הצליח לא רק להטעות את השד לאורך כל הדרך בהמצאות כוזבות, אלא גם למד בתוך כך איך ניתן להכניע שדים. הוא אמר שבתור שד חדש היה רוצה לדעת מה שדים פוחדים, והשד ענה לו: "מה שאנחנו הכי מתעבים זה יריקות של אנשים." בהמשך, כשהשד הפך עצמו לכבשה, הוא ירק עליו וכך מנע ממנו להשתנות שוה ולחמוק ממנו. וכך תפס לבסוף את השד. האין הסיפור הזה מוכיח היטב כי אותו לוכד שדים בז במודע לשד ככזה, בעודו זהיר ביותר ובעל תושייה רבה בהתמודדותו המעשית עם השד?

סיפור דומה הוא "מגיה שחורה", מתוך מעשיות מוזרות מליַאוֹ ג'אי, אודות אדון יוּ, שלא האמין במגיד עתידות ברחוב שאמר לו כי ימות בתוך שלושה ימים. הוא סירב להיכנע לסחיטה, ויחד עם זאת שמר על דריכותו גם כאשר חזר למעונו. ביום השלישי ישב בשקט בחדרו וחיכה לראות מה יקרה. היום בסופו של דבר חלף והגיע הלילה. הוא סגר את דלתו, הדליק עששית, וישב להמתין בציפייה כשחרבו לצדו. מגיד העתידות, שהיה בעל כוחות קסם, שלח אליו "יצור קטן" עם חנית כדי שיהרוג אותו. האיש אחז בחרבו, שיסע את "היצור הקטן" לשניים וגילה שהוא עשוי מנייר. מאוחר יותר הופיע שד מכוער.

הוא הכה בו בחרבו וגילה שהוא עשוי מחומר. כעבור זמן-מה הגיע ענק מפלצתי שהתנשא עד גג הבית. כשזה נצמד לחלון רעדו הקירות וחישבו ליפול. אדון יו חשש שמא יתמוטט עליו הבית וימחץ אותו, ולכן פתח את הדלת וזינק החוצה כדי להילחם בשד. מאחר שהיה סייף מיומן, הוא התגבר לבסוף על יריבו ואז גילה כי זה עשוי מעץ. אלמלא הוכיח אדון יו כי איננו פוחד מכוחות קסם, שדים ומפלצות, ואלמלא היה בו-בזמן דרוך היטב ונכון וחמוש ומיומן בסיף, וכי לא היו אז הורגים אותו השדים ורוחות הרפאים ששלח מגיד העתידות? וכי יכול היה בדרך אחרת כלשהי לנפץ את כוחות הקסם של מגיד העתידות ואף להעניש אותו לבסוף כראוי לו?

ישנם עוד סיפורים בקובץ הזה שתוכנם דומה, אבל עלילתם אינה מורכבת ומסובכת כזו של שני הסיפורים שהזכרתי לעיל, ולכן לא אעסוק בהם. כולם מבטאים אמת אחת: משדים, ככלל, אין לפחד כלל; ובני אדם מסוגלים להביס ולהכניע אותם. אבל בהתייחסות לכל שד כשלעצמו ולנסיבות ייחודיות של התמודדות עם שדים, צריכים בני האדם להיות שקולים ובעלי תושייה כדי לזכות בניצחון מוחץ. זוהי אמת בעלת משמעות עמוקה. אין בעולמנו שדים ורוחות, אבל מאחר שהאגדות והאמונות הטפלות העתיקות שלנו מתארות שדים שמסוגלים להזיק לבני אדם, יצרו הסופרים את סיפוריהם אלה על בסיס ניסיונם של אנשים במציאות ועל סמך הניסיון שהם רכשו במאבקם נגד מזיקים, וכך הביעו את האמת שלהם. מובן שאלמלא העקרונות התיאורטיים העמוקים שקבע החבר מאו דזה-דונג והוראותיו המנחות לא היינו רואים בקלות שכזאת את הלקח והמשמעות הנובעים מסיפורים אלה.

כבר לפני 41 שנה, כשרוחות הרפאים שלטו בסין והשדים השתוללו בה, קרא לעם הסיני ההְסיאנגקיאנג רֶבי ובעריכת החבר מאו דזה-דונג, בגיליונו הראשון:

ממה אינכם צריכים לפחד? אל תפחדו מהשמים, אל תפחדו משדים,
אל תפחדו מהמוות, אל תפחדו מהביורוקרטים, המצביאים או הקפיטליסטים.

איזו רוח רבת השראה שעשויה לבלי חת! כל מרקסיסט וכל מהפכן המתחייב למשימה לשנות את העולם, צריך לאמץ את הרוח הנעלה הזאת, את העוז המהפכני; להיפטר לחלוטין מכל אמונה טפלה, לשחרר את מחשבתו ולהיות אדם בעל רצון חזק שאינו מפחד ממאומה, בעל תושייה וגם אמיץ לב, בעל אנרגיה סוערת אך גם רוח אנליטית מדעית.

23 בינואר, 1961

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

לנצח שדים - חה צ'י-פאנג, עורך
Stories About Not Being Afraid
of Ghosts - Ho Chi-fang (editor)