» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בדצמבר 2007       חזור

לא הגעתי לליטאני (לליטני)
מאת: יהונתן כהן

ההוצאה: ספרית מעריב את השורות הראשונות ביומן האישי שלו כתב יהונתן כהן, מפקד טנק ולוחם שריון בפלוגה ל', גדוד 9, חטיבה 401, ביום שבו שוחרר מבית החולים, לאחר שנפצע קשה בקרב האחרון במלחמת לבנון השנייה. הקרב בו איבד שלושה מחבריו הטובים. מה שהחל כתהליך תרפויטי של עיבוד חוויות קשות מהמלחמה, הפך ליצירה שלמה, יוצאת דופן - שקשה להתעלם ממנה: יומן מלחמה אישי, כואב ואותנטי ממלחמת לבנון השניה. לא הגעתי לליטאני הוא יומן מלחמה מרגש בו מתואר בדיוק מצמרר יום קרב אחד, היום האחרון של המלחמה, שהחל באופוריה והסתיים בשבר נוראי כשהלוחמים מגלים שהם חשופים בשטח ומטווחים על ידי טילי הנ"ט של החיזבאללה, המחוררים בזה אחר זה את הטנקים שלהם. הגיהינום של רנדוריה מפורט ביומנו של יהונתן - שעה אחר שעה, פצוע אחר פצוע, הרוג אחר הרוג.

עצרנו הכול ורק הסתכלנו האחד על השני. לקחתי את יד יד ימין שלי שהיתה פחות שרופה, שמתי אותה על הכתף של קציר ווהוא שם את שלו על הכתף שלי. הבטנו האחד לשני בעיניים. הנהנו בראשים, נשכנו את השפתיים ושנינו ידענו מה השני חושב. אולי נמות פה, על הסלוקי, אבל לפחות נמות ביחד..."

לא הגעתי לליטאני הוא סיפור אמיתי על אחוות לוחמים תחת אש; על פציעה והישרדות; על הכאב והשכול ועל המשפחות שבעורף החוששות מפני הנורא מכול.

יהונתן כהן, בן 20, נפצע קשה ב-12.8.2006 כשטיל נ"ט פגע בטנק שבו לחם. באותו קרב נהרגו מפקד הפלוגה שלו, שי ברנשטיין, וחבריו לצוות, עידו גרבובסקי ועמי משולמי. ספרו מוקדש להם.

לא הגעתי לליטאני, יומן אישי, לבנון 2006 מאת יהונתן כהן בהוצאת ספרית מעריב, עיצוב עטיפה: יורם נאמן, יעל רשף. 184 עמודים.

לא הגעתי לליטאני
ואז זה הגיע. טיל קורנט שוגר על הטנק שלי מאחור. מהיער שעל ההרים מאחורינו. מארב מושלם. הטיל חדר לטנק דרך מתגי המפקד, עבר סנטימטר מקציר, המשיך לעוף, חדר לתוך הקפלס"ט שלי שהיה תלוי ליד קציר, עבר סנטימטר מברקי הטען ופגע בתוך הצריח, במקום של נעילת הצריח הידנית, סנטימטרים ספורים מאחורי הראש שלי. כל ההדף פגע בי ובברקי, וברקי גם חטף את הנתזים של הפגיעה. הפנים והידיים שלו נשרפו לגמרי.

"משנה גאות, משנה גאות, כאן קודקוד ליסבון, 3 שלי חוטף, 3 שלי בוער," שמענו את שי צורח כמו משוגע בתדר הגדודי. אף פעם לא שמענו אותו צורח ככה. הוא היה טרוד כל הזמן בקרב עם החיזבאללה שירו עליו ועל חיים מתוך הבתים, ואז, ברגע אחד שמע את הפיצוץ וראה את הטנק שלנו עולה באש ועשן שחור מיתמר מעליו. הוא הבין מיד שזה רק עניין של זמן עד שכל הטנקים יחטפו מאחור. אחד אחרי השני.

אני זוכר רק פיצוץ אדיר. הטנק כולו רעד מצד לצד, ואחר כך דממה. שקט מוחלט. "מה קרה? מי ירה? באישור של מי?" פתאום נבהלתי. חשבתי לרגע שמישהו שחרר פגז לעבר הכפר בלי פקודת אש. הסתכלתי גם שמאלה בפריסקופים. אולי זה היה דווקא הטנק שלידנו ששחרר את הפגז, ואנחנו חטפנו את ההדף שלו. לרגע לא העליתי על דעתי שזה לא פגז שלנו. זה טיל נ"ט. קורנט אכזרי משחר לטרף שמצא את המטרה שלו. עד ששמעתי את ברקי צורח בקשר פנים: "הפנים שלי! כל הפנים שלי שרופות!" זעקה קורעת לב שלא תעזוב אותי לעולם. ולא רק הוא. כל הצוות צועק ונחנק. ואז עשן התחיל לחדור לתא שלי. הסתובבתי אחורה וראיתי שהצריח כולו מלא עשן שחור וסמיך. לא יכולתי לראות דבר, רק לשמוע את צרחות הכאב של הצוות.

באותו רגע לא ידעתי מה בדיוק קרה. לא הצלחתי לעכל את העובדה שחטפנו נ"ט. ולא סתם חטפנו. הוא חדר פנימה. איך זה יכול להיות? הרי זה הטנק הכי טוב בעולם. הטנק שהכי סמכתי עליו. הטנק שידעתי שיגן עלינו. איך זה פתאום הטיל נכנס ככה לטנק שלי?

"בטח זה היה קורנט..." תיקנתי את עצמי. זכרתי את כל התדרוכים המוקדמים, גם הרבה לפני המלחמה ואת האזהרות שיש רק טיל נ"ט אחד שיכול לחדור את הטנק הזה וגם זה רק אם הוא פוגע במקומות מסוימים.

"הפנים שלי! אני שרוף כולי! זה שורף! הצילו! תעזרו לי!" ברקי לא הפסיק לצרוח. צרחות שקשה לתאר במילים את עוצמתן.

לא חשבתי פעמיים. הורדתי את משענת הכיסא שלי ועברתי לצריח. באותו רגע אפילו לא חשבתי לפתוח את מדף הנהג ולחלץ את עצמי מבלי להיפגע. לא חשבתי לקחת את הנשק שלי איתי או לבדוק אם ירון הוריד את הכוח כדי שאני לא אצטדד ברגע שאכנס לצריח. באותו רגע גם לא ידעתי שהטיל שחדר לטנק הפיל את המצברים וכל הכוח נפל יחד איתו. כל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה להגיע לצוות שלי ולראות מה קרה להם. רק להגיע לצריח ולראות מה קרה לצוות.

עברתי לצריח והתקדמתי לכיוונם, עד שנתקלתי בעשן השחור ובפיח. כל הגזים הרעילים שנפלטו מהספקטרוניקס תקפו אותי. ניסיתי לנשום ולשאוף אוויר, אבל בצריח לא היה אוויר, ולא היה חמצן. רק עשן וגזים רעילים. הרגשתי איך אני נחנק, לקחתי נשימות גדולות ובכל נשימה כזו רק הרגשתי שהריאות מתפוצצות. החמצן לא הגיע אליהן.

העשן הסמיך היה בכל מקום. לא ראיתי כלום בצריח. פתאום הרגשתי שאני בועט במשהו. הסתכלתי למטה וראיתי את ברקי שוכב על הרצפה בעמדה של הטען. בקושי יכולתי לזהות את הפנים שלו. כל הפרצוף היה שחור ואדום לגמרי. גם הידיים.

"הפנים שלי. הפנים שלי. הן שרופות. והידיים שלי..." ברקי עבר מצרחות כאב לבכי. שמעתי את הבכי והצטמררתי, לא יכולתי להביט עליו. הוא היה כל כך שרוף שלא יכולתי לזהות אותו מלמעלה. זה היה נורא.

ניתקתי את פלאג הקשר והחלטתי להמשיך להתקדם לכיוון תא המפקד. לא שמעתי הגה מהכיוון של קציר, ולא ידעתי מה קרה לו. אולי הוא שוכב שרוף כולו? אולי מת? אולי במזל הצליח לברוח מהטנק מיד אחרי הפגיעה. ומה עם ירון התותחן? למה גם אותו אני לא שומע? אולי שניהם כבר מתים, או שברחו והשאירו פה את ברקי הפצוע. המשכתי להתקדם כמו עיוור שלא רואה כלום. הבנתי שכדי להמשיך לכיוון תא המפקד אני צריך לגשש באפלה ולזהות אביזרים מוכרים. רק ככה אוכל להגיע לקציר.

הנחתי את יד שמאל על הסדן של התותח ומיד פרצתי בצווחת כאב. הסדן להט כולו מהטיל שפגע בנו. היד כמעט נדבקה לברזל הלוהט. מיהרתי להרים את היד. העור היה חרוך לגמרי ומאחוריו בשר שרוף. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע היה שהצלקת הזו תישאר לי לכל החיים והיד אף פעם לא תהיה אותו דבר.

המשכתי להתקדם בחושך, רק שעכשיו נזהרתי לא לגעת בכלום.

הצלחתי לזהות מולי את קציר. הוא עמד בתא שלו עם הפנים לכיוון המכלול (הקשר הראשי בטנק), אחז בידו ידית שבקושי הצלחתי לזהות וסובב אותה למעלה ולמטה כמו מטורף בכל הכוח שהיה לו. הסתכלתי למעלה וראיתי חרך קטן שנפתח במדף המפקד. באותו רגע הבנתי שהכוח בטנק נפל. לא ידעתי איפה בדיוק פגע הטיל, איפה הוא התפוצץ ומה בדיוק קרה, אבל הבנתי שהפיצוץ הפיל לנו את הכוח ואת המצברים בטנק.

עליתי על מעלית המפקד, הרמתי את הראש לכיוון פתח מדף המפקד כדי לנסות לנשום כמה שיותר אוויר. לא הצלחתי. העשן הכבד עלה כלפי מעלה וחנק אותנו. גם אותי וגם את קציר. הפתח היה קטן מדי ולא הצלחנו להוציא את הראשים החוצה.

"תפתח את המדף הזה כבר," צעקתי עליו. רציתי לדרבן אותו לעוד מאמץ. שיעשה הכל לחלץ אותנו משם. לא האמנתי שאוכל לשרוד עוד הרבה זמן בגזים האלה.

קציר המשיך לסובב את הידית כמו מטורף. הסתכלתי על המדף. הוא זז לאט לאט. בקושי כמה מילימטרים. אנחנו נמות כאן, חשבתי לעצמי. עד שהמדף ייפתח כבר לא נהיה בחיים. "קציר, תפתח את המדף הזה כבר! תפתח אותו כבר! אנחנו נמות פה," צעקתי עליו והרגשתי איך ההפרשות מתחילות לצאת לי מהגוף. כמות גדולה של נזלת יצאה לי מהאף. רוק וקצף לבן שלא הכרתי קודם יצאו מהפה. דמעות של כאב זלגו מהעיניים הכואבות והשורפות. שלא לדבר על כאבי התופת מהכווייה ביד שמאל.

התחננתי אליו שיפתח את המדף. כבר לא יכולתי לנשום יותר. הרגשתי שכל נשימה מקרבת את הסוף. המדף נפתח בעוד סנטימטר. הרמתי את הראש למעלה וראיתי שאריות של הטיל שנתקעו ליד המדף, בחלק החיצוני של הצריח. חשבתי שהשאריות האלה יכולות להתפוצץ בכל רגע, הוצאתי את היד הלא שרופה, תפסתי את שאריות הטיל החם והשלכתי אותן רחוק מהטנק ומהצריח. אולי זה מה שהפריע למדף להיפתח. אחר כך ניסיתי להוציא את הראש כמה שיותר החוצה והתחלתי לצרוח בכל הכוח שמישהו יבוא ויעזור לחלץ אותנו. צרחתי עד שכמעט נגמר לי הקול, אבל אף אחד לא בא. ידעתי שהמילואימניקים שהיו איתנו בטנק כבר הצליחו לברוח ממנו. הטיל פגע בצריח, וכל המסדרון האחורי, שם הם ישבו, לא נפגע. אולי הם שמעו אותי אבל לא עשו כלום. הרגשתי שהם נטשו אותנו. אולי הם מסתתרים בחוץ ומפחדים להתקרב לטנק. מפחדים שעוד שנייה יגיע עוד טיל. הם בטח מסתתרים עכשיו מאחורי הטנק או מאחורי סלע גדול ומשאירים אותנו למות בתוך הצריח. אולי הם לא אשמים. הפחד מהטיל הבא כל כך חזק שאין להם כבר שליטה על הפעולות שלהם, וחלקם בטח בהלם מהפגיעה, אבל באותו רגע לא ראיתי את כל התמונה. ידעתי רק שאנחנו הולכים למות בתוך הטנק ואף אחד לא בא לעזור לנו.

הורדתי שוב את הראש למטה והסתכלתי על קציר. התחננתי בפניו שינסה לעשות הכל כדי לפתוח את המדף. הכל התערבב. צרחתי והתחננתי ובקשתי ובכיתי. רק שיצליח איכשהו לפתוח את המדף ושנעוף מפה כבר.

"יונתן, אני לא מצליח. תנסה עכשיו אתה. אין לי כבר כוח." ראיתי שקציר עומד לוותר על הכל. שכבר אין לו כוח להמשיך להילחם, והייאוש עבר ממנו אלי. אני לא זוכר כמה זמן עמדנו שם ליד המדף התקוע. אולי זה היה דקה, אולי חמש דקות, אולי עשרים דקות, אבל בבת אחת נעלמו כל המרץ והמוטיבציה שהיו לי להיחלץ מהטנק. עצרתי והסתכלתי עליו. רק הסתכלתי. לא אמרתי כלום לקציר, אבל דיברתי לעצמי. בלב: עזוב את זה, יונתן. אתה בכלל לא רואה איפה הידית הארורה הזאת. הידיים שלך שרופות לגמרי, ולא תצליח להפעיל כל כך הרבה כוח לפתוח את המדף. אם קציר לא הצליח עד עכשיו, איך אתה תעשה את זה כשכל הכוחות כבר נגמרו? אין לך כבר כוח. אתה לא מצליח לנשום...

חשבתי שאולי עדיף לנסות לחזור לתא שלי, לפתוח את מדף הנהג ולהוציא משם את האנשים. אבל למי יש כוח עכשיו לחזור את כל הדרך הזאת ולנסות לפתוח את המדף ההוא. לפחות כאן אני יכול לנשום טיפה אוויר כמה שרק אפשר מחריץ מדף המפקד שהצלחנו לפתוח. בתא שלי הכל סגור וחנוק מעשן ומגזים ואולי הצריח מצודד כך שאי אפשר לפתוח את מדף הנהג בכלל. יצר ההישרדות שלך משתלט עליך וגורם לך להיצמד למקום היחידי שעוד יש בו אוויר.

אין לי מספיק כוח לעשות שום דבר עכשיו, אמרתי לעצמי.

הסתכלתי על קציר ופתאום הבנתי. בפעם הראשונה בחיי השלמתי עם העובדה שאני עומד למות - ולא מזקנה. השלמתי עם העובדה שאני עומד למות עכשיו, ברגע זה. הבנתי שפה הכל ייגמר. אנחנו נמות פה. בתוך הצריח המחורבן הזה. בלי אוויר. עם כל הגזים. וירון וברקי.

מהצריח הזה אנחנו לא נצא בחיים.

אני הולך למות בתוך צריח בוער ומלא עשן. נכנסתי ללבנון חי, ומי יודע איך אצא מכאן. אני עומד למות על הר הסלוקי בלבנון בתוך צריח, אמרתי לעצמי והפחד מפני המוות הכה בי פתאום. כל הספרים שקראתי עד היום על מלחמות, על טנקים שעלו באש ואנשי הצוות שנתקעו בתוכו ולא יכלו לצאת, פתאום הכל הפך להיות כל כך אמיתי. כל כך מציאותי. הרגשתי שאני יכול לגעת במוות בידיים מרוב שזה היה מוחשי. פחדתי. כל כך פחדתי.

הסתכלתי על קציר. גם העיניים שלו היו אדומות. כמו שלי. גם לו היו דמעות. דמעות של התרגשות, דמעות של צריבה בעיניים, ודמעות של כאב. בדיוק כמו אצלי. עצרנו הכל ורק הסתכלנו אחד על השני. לקחתי את יד ימין שלי, שהיתה פחות שרופה, שמתי אותה על הכתף של קציר והוא שם את שלו על הכתף שלי. הסתכלנו אחד לשני בעיניים. הנהנו בראשים, נשכנו את השפתיים ושנינו ידענו מה השני חושב.

הסתכלתי עליו והרגשתי גאווה. אולי נמות פה, אבל לפחות נמות ביחד. לא היינו צוות אורגני שלחם יחד כל המלחמה, אבל היינו הצוות של המבצע הגדול לכיבוש הליטאני. יומיים אנחנו נלחמים ביחד בלבנון חוטפים נ"טים וממשיכים להתקדם קדימה. כל הזמן חיזקנו אחד את השני ועברנו ביחד את כל המכשולים ועכשיו, כשאנחנו תקועים בצרה הזו בתוך צריח בלי יכולת לנשום, לפחות ידענו שברגע שזה ייגמר, אנחנו נהיה ביחד. לחיים ולמוות. לטוב ולרע.

כל המושג הזה של רעות שריונאים קיבל אצלי פתאום משמעות עמוקה כל כך. חברות אמת ואהבת אמת של לוחמים נקבעים במצבי אמת, כשהצוות נמצא במצבים קיצוניים של חיים ומוות, וזה בדיוק היה המצב שלנו ברגע הזה. אבל אנחנו נשארנו ביחד לתמוך זה בזה, והתמיכה הזו הפכה את המצב לפחות קשה ממה שהוא היה.

בתמונה מחבר הספר יהונתן כהן.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

לא הגעתי לליטאני (לליטני) - יהונתן כהן