» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

ספר ג'ו
מאת: ג'ונתן טרופר
The book of Joe - Jonathan Tropper

ההוצאה: מעריב אחרי שגולל את סיפור ילדותו והעלה אותו על הכתב, ג'ו גופמן הוא סופר ניו-יורקי מצליח, נערץ ועתיר ממון. עכשיו הוא צריך לכתוב את ספרו השני, וכמו במקרים רבים, כך טוען הסוכן שלו אוון, זה עשוי להיות כישלון ידוע מראש. הבעיה היא שהוא לא עשה שום דבר משמעותי בחייו מאז. בשל מחלתו של אביו הוא נאלץ לחזור אל עיר ילדותו שלא ביקר בה מזה שבע עשרה שנה, להתמודד עם עברו, ועם תחושות הבוז שרוחשת לו העיירה כולה, עד שנבלע אל תוך פנטזיה ילדית מרוחקת, וחוזר ומתקן את מה שלא תוקן מעולם...

"הספר שכתבתי נקרא בשם בוש פולז, על שמה של אותה עיר קטנה, במדינת קונטיקט שבה גדלתי. מונח שאני משתמש בו במובן הרחב, כיוון שהשאלה אם בכלל גדלתי עדיין שנויה במחלוקת... בינתיים ודאי שמעתם על בוש פולז, שהיה לרב מכר מכובד, וללא ספק ראיתם את הסרט בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וקירסטין דאנסט, שהצליח בכלל לא רע בקופות. ואולי קראתם על השערורייה העצומה שהוא חולל בעיר הולדתי, שם הרחיקו לכת ואפילו הגישו נגדי תביעה ייצוגית בגין השמצה..."

ג'ו גופמן היה ילד מעט מוזר שמעולם לא הצליח להשתלב ממש בחברת הילדים בעיר הקטנה והשמרנית בה גדל. בניגוד גמור לאחיו, שהיה חבר מן המניין בקבוצת הכדורסל המקומית, מקור גאוותה של העיר, או לאביו שהיה אחד התעשיינים המכובדים בה, ג'ו בילה את שנות ילדותו בבדידות יחסית ובהרהורי כפירה. אין לו איש לבד מחבר טוב שעל אף כישרונו הפנומנאלי לכדורסל עתיד לזעזע את העיר ולהיות ההומו הראשון שיצא מן הארון וימלט ממנה, וחבר נוסף, סמי, שהגיע יום אחד ממנהטן חמוש באמא שנראית כאילו הגיחה הישר מדפי ה"ווג" [ועל כן כמובן היא חשודה בשערוריות מיניות, במוסר קלוקל ובפריצות], שמת על ברוס ספרינסטין, ויש לו בריכה. לאט ובלי שישים לב, נרקמת בין שני חבריו של ג'ו פרשיית אהבה סוערת שמסתיימת בשערורייה פרברית מן המעלה הראשונה...

ספר ג'ו מאת ג'ונתן טרופר, בהוצאת ספרית מעריב, מאנגלית: עידית שורר,
עיצוב עטיפה: סטודיו שוקי דוכובני, 367 עמודים.

ראיון עם מחבר הספר: ג'ונתן טרופר (אנגלית)

באדיבות הוצאת מעריב
הפרק הראשון מתוך הספר

פרק ראשון

חודשים ספורים בלבד אחרי התאבדותה של אמי נכנסתי לגרז' הביתי שלנו כדי לחפש את כפפת הבייסבול שלי וגיליתי את סינדי פוזנר כורעת על הברכיים ומספקת בשקידה מין אוראלי לאחי הבכור בראד. הוא היה שעון אל מדף כלי העבודה של אבינו והתנדנד קלות הלוך ושוב, בעוד הפטישים ומפתחות הברגים מצטלצלים בנגינה על וויהם כמו פעמוני חג המולד, ואילו מבטו מופנה כלפי מעלה אל התקרה בהבעת שעמום מעוררת השתוממות. מכנסי הג'ינס ותחתוני הבוקסר שלו היו מופשלים בגובה ברכיו, וידו הייתה מונחת בהיסח הדעת על ראשה העולה ויורד בהתאם לפעילות האוראלית שביצעה באורח קולני להפתיע. עמדתי ממוסמר למקומי עד שבראד, שחש בבואי, השפיל את עיניו מהתקרה, ומבטינו הצטלבו. בעיניו לא נראתה כל בהלה, גם לא בושה על שנתפס במצב עדין כזה, אלא רק הבעה של השלמה יגעה, שהייתה ההבעה הקבועה שלו בכל הנוגע בי. בדיוק ככה. אני מקבל מציצה בגרז'. מאה אחוז שאתה לעולם לא תזכה לזה. סינדי, שגבה היה מופנה אליי, הבחינה בי כעבור כמה שניות והחלה מיד לגדף אותי ולצרוח עליי בהיסטריה, ואילו אני, אם כי באיחור מה, מיהרתי להסתלק. הייתי אז בן שלוש-עשרה.

לא מן הנמנע שסינדי הייתה נוהגת ביתר שום-שכל אילו ידעה שכעבור שנים האירוע יונצח בפרק הראשון של הרומן האוטוביוגרפי רב-המכר שאכתוב, וכפי שקורה עם ספרים מצליחים, בסרט הבלתי נמנע שבא זמן קצר אחריו. בינתיים היא כבר חדלה להיות סינדי פוזנר והייתה לסינדי גופמן, משום שבשנת הלימודים האחרונה שלהם באוניברסיטה היא ובראד התחתנו, ואני סבור שמן הראוי לציין, שהכללתה בספרי לא תרמה לשיפור היחסים הרעועים ממילא בינינו. הספר נקרא בשם "בוש פולז" , על שמה של אותה עיר קטנה במדינת קונטיקט שבה גדלתי, מונח שאני משתמש בו במובן הרחב, כיוון שהשאלה אם בכלל גדלתי עדיין שנויה במחלוקת.

בינתיים ודאי שמעתם על "בוש פולז", או ללא ספק ראיתם את הסרט בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וקירסטן דאנסט, שהצליח בכלל לא רע בקופות. ואולי קראתם על השערורייה העצומה שהוא חולל בעיר הולדתי, שם הרחיקו לכת ואפילו הגישו נגדי תביעה ייצוגית בגין השמצה, שלא יצא ממנה כלום בסופו של דבר. בכל אופן, לפני שנתיים וחצי הספר נחל הצלחה מסחררת ונעשה רב-מכר, ובמשך תקופה מסוימת הייתי סלבריטאי לשעה.

כל שמוק עלול להרגיש אומלל כשלא הולך לו, אבל צריך להיות שמוק מזן מיוחד, חדשן של ממש בשטח השמוקיות, כדי להיות אומלל כאשר הכול הולך נהדר, כמו שזה אצלי. בגיל שלושים וארבע אני עשיר, אני מצליח, אני מקיים יחסי מין באופן סדיר פחות או יותר ואני גר בדירת פאר שיש בה לא פחות משלושה חדרי שינה בצפון-מערב היוקרתי של מנהטן. יש לי אפוא סיבה מספקת להרגיש שתפסתי את העולם בביצים כמו שאומרים, ואף על פי כן לאחרונה התגנב ללבי החשד שמתחת לכל זה אני בסך הכול בן-זונה עלוב ובודד, ושאני נמצא במצב הזה כבר מזה זמן מה.

אף כי אין בחיי בימים אלה מחסור בנשים, נראה לי שכל מערכת יחסים שהייתה לי בשנתיים וחצי מאז פרסום "בוש פולז" נמשכה כמעט בדיוק שמונה שבועות והתנהלה בעיקרו של דבר בדפוס קבוע, כמו דפוס המעוף של ציפורים. בשבוע הראשון אני עושה מעל ומעבר - מסעדות מפוארות, קונצרטים, הצגות בברודווי ומועדוני לילה אופנתיים - ונמנע בענווה מכל התלוצצות מתנשאת על העולם הספרותי לטובת ענייני השעה, סרטים ורכילות על סלבריטאים, שהם כמובן המטבע העובר לסוחר האמיתי בסצנת ההיכרויות הרומנטיות בניו יורק, גם אם איש לא יודה בזה. לא שלהיות סופר מפורסם זה לא שווה משהו, אבל סיפורים על מסיבות במיראמקס ואיך הסתובבתי בסט עם ליאו וקירסטן מובילים לזיון במהירות גדולה פי כמה ועם נשים בקליבר משופר. שבועות שני ושלישי הם בדרך כלל הכי טובים, הימים שרוצים לזכור ולשמור, בעיקר הודות לפרץ של אנדורפינים הנובע ממין רענן.

בשלב מסוים בשבוע הרביעי אני מתאהב ושוקל לרגע קט את האפשרות שזאת אולי "האחת והיחידה," ומכאן ואילך הכול פחות או יותר מתחרבן בהילוך אטי. אני מתחבט ומתלבט, אני מאבד את הביטחון, אני מתחיל ללחוץ. אני עורך ניסויים פסיכולוגיים קטנים על עצמי או על האישה שבה מדובר. אתם כבר מבינים על מה אני מדבר. הסיפור נסחב עוד שבועיים כבדים להחריד, ואז עובר על שנינו השבוע השביעי בתקווה יוקדת, שבדרך פלא היחסים בינינו יתפוגגו מאליהם הודות לכוח עליון או לבעירה פנימית ספונטנית - כל דבר שיחסוך לנו את הצורך הממשי לנווט במימיה המסוכנים בשיממונם של פרידה על כל על כל פרטיה ודקדוקיה. בשבוע האחרון אנחנו לוקחים "פסק זמן," והוא מסתיים בשיחת טלפון סופית, כדי לצאת ידי חובה, המעניקה תוקף סופי להסדר ומיישבת כל לוגיסטיקה שנותרה תלויה ועומדת. אני אשאיר אצל השוער את התיק ואת הסוודר של דונה קארן שהשארת בדירה שלי, הספרים שהשאלתי לך יכולים להישאר אצלך, תודה על הזיכרונות, אין שום מרירות, נישאר ידידים וכולי וכדומה, עד לזרא.

אני יודע שזה מעיד על אופי חלש, להאשים את הזולת בבעיות שלי, אבל אני כמעט משוכנע שכל זה קורה בגלל קארלי. קארלי דייאמונד הייתה החברה שלי בתיכון, האישה הראשונה - ועד היום, היחידה - שאהבתי מעודי. היינו ביחד במשך כל כיתה י"ב ואהבנו זה את זו באותה אמונה לוהטת ואינסופית של גיל הנעורים. באותה שנה עצמה התרחשו כל האירועים המזעזעים שתוארו בספר שלי, והקשר שלי אתה היה קרן האור היחידה בעולם הקודר שנפרש לפניי.

אם יש לכם עניין להיכנס לפרטים הטכניים, אז בעצם מעולם לא נפרדנו. סיימנו תיכון והלכנו ללמוד באוניברסיטאות שונות, קארלי יצאה צפונה להרווארד, אני דרומה לאוניברסיטת ניו יורק. ניסינו לקיים את הקשר בשלט רחוק, אבל הסירוב התקיף שלי לחזור לפולז בתקופת החופשות המשותפות שלנו מהלימודים הקשה על העניין, ובמשך הזמן פשוט התרחקנו זה מזה, אבל אף פעם לא פירקנו את הקשר רשמית. לאחר שקארלי סיימה תואר ראשון היא באה לניו יורק ללמוד עיתונות, ואז פתחנו באחת מאותן מערכות ידידות ממושכות ובעייתיות האופייניות לתקופה שאחרי סיום הלימודים, שכמות המין שהתלוותה אליה די היה בה שנבלבל כהוגן זה את זה, ובסופו של דבר, בעקבות שרשרת אירועים שהייתה מורכבת מעיתוי דפוק ומסיבוכים עם צד שלישי, הוציאה לגמרי את הנשמה ממה שהיה פעם הדבר הכי טהור שהכרנו.

עדיין אהבנו זה את זה אז, דבר שהיה ברור לגמרי, אבל לעומת קארלי, שגילתה נכונות לשקם את הקשר שהיה בינינו, אני כל הזמן מצאתי סיבות לחמוק מהתחייבות. לא חשוב עד כמה אהבתי אותה - ואהבתי אותה - לא חדלתי להשוות את גון היחסים שלנו עם היופי הגולמי, עם תחושת הגילוי, שהתלוו לכל רגע ורגע שלנו בהיותנו בני שבע-עשרה. אלא שעד אשר סוף כל סוף הבנתי את ממדיה האדירים של הטעות שעשיתי, כבר איחרתי את המועד, וקארלי נעלמה. העובדה שאיבדתי אותה פעם אחת היא מצערת אבל מובנת. אבל הבזבוז הנמהר של אותה הזדמנות שנייה שזימן לי הגורל הצריך תערובת מרוכזת ביותר של שחצנות וטיפשות, שלבטח עברה אצלי טיפוח, מפני שאני כמעט בטוח שלא תמיד הייתי שרץ גמור שכזה.

עדיין לא סלחתי לעצמי על כך שעבדתי עליה בעיניים בשנים שהייתה בניו יורק, איך חיזרתי אחריה בכל פעם שהיה נדמה לי שהיא נשמטת ממני, והתרחקתי ברגע שהרגשתי שאני שוב על קרקע בטוחה אתה. הרשיתי לאמונה הלא מעורערת שלה בנו לקיים אותי גם כאשר לא הייתי שותף לה, הולכתי אותה שולל בהבטחות, הן שנאמרו במפורש והן שנרמזו, אך אף פעם לא קוימו. כאשר בסופו של דבר התחלתי להבין שניצלתי אותה בצורה מבישה מאין כמותה, כבר ניצלתי אותה עד תום. היא עזבה את ניו יורק בלב שבור ובשאט נפש וחזרה לפולז כדי לכהן כעורכת ראשית של ה"מיניטמן", המקומון של העיר. בכל פעם שנדמה לי שכבר התגברתי על רגשותיי כלפיה, אני מגלה שאני מתעורר באמצע הלילה בערגה נואשת כלפיה, כאילו הסתלקה רק אתמול ולא לפני עשר שנים.

לא עבר מאז ולוּ יום אחד שבו אינני מתענה בחרטה ערטילאית אך חזקה מאין כמותה, וכל אישה שאני יוצא אתה משמשת תזכורת למה שהרשיתי לעצמי לאבד. לכן, במובן מסוים, קארלי היא הסיבה שבגללה אני נמצא לבדי במיטה באמצע הלילה כאשר הטלפון מצלצל, והיבבה האלקטרונית שלו פולחת את הדממה המבודדת של דירתי כצופר. אם לנקוט הכללות, אם אנשים מטלפנים בשתיים לפנות בוקר, לא יהיו בפיהם בשורות טובות. בעת שאני שוחה ועולה מתוך ערפול החושים הסמיך והמר של שינה הלומת אלכוהול, המחשבה הראשונה שצצה במוחי היא שזו ודאי נטלי, חברתי לשעבר, שמצבה הנפשי הוא על גבול הפסיכוטי, ואשר מטלפנת כדי לצעוק עליי.

אין לי מושג איזה נזק יכולתי לחולל בשמונה שבועות לפסיכה שלה, השברירית מסתבר, אבל המטפל האחרון שלה שכנע אותה שעדיין נותרו לה בעיות משמעותיות לא פתורות אתי, ושבריאותה הנפשית תצא נשכרת אם היא תטלפן אליי מדי פעם, ביום או בלילה, כדי להזכיר לי איזה אדיוט נטול רגישות הייתי. השיחות החלו לפני כארבעה חודשים והן מגיעות כעת באופן סדיר פחות או יותר, הן הביתה והן לטלפון הסלולרי שלי, מנות בנות שלושים שניות של נזיפות נזעמות, מתובלות בגסויות ביד רחבה, שאינן דורשות שום השתתפות מצדי. אם במקרה אני לא זמין, נט מסתפקת בהחלט בנאומים ססגוניים קוצפים שהיא משאירה בתיבת הדואר הקולי שלי. מאז ומתמיד היא נמשכה לטיפולים רדיקליים, במידה רבה כפי שלאחרונה נראה שאני נמשך לנשים הזקוקות להם.

הטלפון ממשיך לצלצל. אני לא יודע אם הוא צלצל שני צלצולים או עשרה, אני יודע רק שהוא לא מפסיק. אני מסתובב על צדי ומשפשף את פני בחוזקה בניסיון לגרש את השינה מראשי. התחושה בעור לחיי היא של פלסטלינה, הוא רפוי ובשרני, כאילו עקב הסביאה בליל אמש קפצה עליי זקנה. בערב יצאתי עם אוון, וכרגיל השתכרנו עד אובדן חושים. אוון הובס, סוכן אקסטראורדינר, הוא הציר המייצג אותי לא רק בממסד הספרותי אלא גם בכל נושא ועניין של תוהו ובוהו והפקרות שרק יעלה על הדעת. אני אף פעם לא שותה, אלא כאשר אני נמצא במחיצתו, ואז אני שותה כמוהו, בבולמוס וברוב טקס.

בזכותו התעשרתי, ואילו הוא מקבל חמישה-עשר אחוז, ומסתבר שזה בסיס טוב יותר לידידות מכפי שמקובל לחשוב ושווה בדרך כלל את ההנגאובר הצולפני שבא בעקבות מה שהוא מכנה "חגיגות." ערב עם אוון לובש ללא יוצא מן הכלל צורה של צניחה לוליינית, שממנה אני יכול לזהות לאחר מעשה, כאשר אני מטפל בגופי הדווי כדי להחזירו אל הספֵרה שהכרה ופיכחות מצטלבות בה בקשיחות, רק קומץ של סיבובים וסחרורים. ואף כי אני שרוי עדיין ברפיון באותו מקום אופטימי רעוע, שבו השכרות חלפה וההנגאובר עדיין מתלבט בין האפשרויות העומדות בפניו, הבחילה והתחושה שמשהו מקולקל אצלי בכל זאת מורגשות היטב.

הטלפון. בלי להזיז את הראש מהמקום שבו הוא משוקע בכרית, אני מושיט יד פחות או יותר לכיוון כוננית הלילה ומפיל כמה מגזינים, בקבוק פתוח של גלולות "אליב" לשיכוך כאבים וספל מלא עד חציו מים שניתזים באלם על שטיח הפאר הבהיר. הטלפון האלחוטי מונח למעשה מלכתחילה על הרצפה, וכשאני סוף-סוף מוצא אותו ומרים אותו אל ראשי הנייח, טיפות קרות מהמים שנתזו עליו מזדחלות לתוך תעלת האוזן שלי כמו חשופיות.

"הלו?" קול אישה. "ג'ו?"
"מי זה?"
אני אומר ומרים קלות את הראש כדי לקרב את הפומית לסביבת פי. זאת איננה נט, ופירוש הדבר שייתכן שיידרש ממני גם לומר משהו.
"זאת סינדי."
"סינדי," אני חוזר בזהירות.
"גיסתך."
"אה." סינדי הזאת.
"אביך עבר שבץ מוחי." אשתו של אחי פולטת את המילים כאילו היו שורת מחץ המושמעת טרם זמנה. ברוב המשפחות, חדשות הרות גורל מעין אלה היו זוכות להימסר לאחר תזמור מחושב שנועד למתן את ההלם ולהקל על השלמה הדרגתית. חדשות עגומות מעין אלה ודאי היו נמצאות ראויות להימסר אישית מפיו של שאר בשר, במקרה זה - אחי הבכור, בראד. אבל מבחינתם של בראד ושל אבי אני נחשב בן משפחה רק במובן המשפטי המצומצם. באותן הזדמנויות נדירות שהם מכירים בקיומי, הם עושים זאת מתוך תחושת אחריות אזרחית ערטילאית, כפי שמשלמים מסים או נענים לזימון לכהן בחבר מושבעים.

"איפה בראד?" אני אומר בקול שאיננו הרבה יותר מלחישה, כמו שעושים בלילה ללא כל צורך אנשים שחיים בגפם.
"הוא בבית החולים," אומרת סינדי. היא מעודה לא חיבבה אותי, אבל זאת לא אשמתה בלבד. למעשה אף פעם לא נתתי לה סיבה לחבב אותי.
"מה קרה?"
"אבא שלך מחוסר הכרה," היא אומרת בנעימה עניינית, כאילו שאלתי אותה מה השעה. "הוא במצב קשה. לא יודעים אם הוא ייצא מזה."
"את לא צריכה לטרוח להמתיק את הגלולה, באמת," אני ממלמל ומזדקף לישיבה במיטה, דבר הגורם להתפרצותם של כיסי אלימות בין טריליוני הנוירונים המריעים כמו חובבי כדורגל ברקתי השמאלית.
עכשיו משתררת שתיקה קלה. "מה?" אומרת סינדי. אני מזכיר לעצמי שהיא בדרך כלל לא תופסת את הסגנון האירוני המיוחד שלי. אני עורך רשימת מלאי רגשית מהירה כדי למצוא תגובה כלשהי לידיעה שאבי אולי נוטה למות: עצב, הלם, כעס, הכחשה. משהו.
"שום דבר," אני אומר.
שתיקה לא נוחה נוספת. "אז זהו, בראד אמר שאתה לא צריך לבוא הלילה, אבל שתפגוש אותו מחר בבית החולים."
"מחר," אני חוזר בטמטום ומציץ שוב בשעון. למעשה עכשיו כבר מחר.
"אתה יכול ללון אצלנו ואתה יכול ללון בבית של אביך. למעשה, הבית שלו יותר קרוב לבית החולים."
"בסדר." אי שם בשיתוק ההולך ומתפוגג נקלט אצלי שכרגע מבקשים או נכון יותר, מניחים את נוכחותי. כך או כך, זה דבר מאוד לא רגיל.
"נו, אז מה אתה מחליט? אתה רוצה ללון אצלנו או אצל אביך?"

ברייה שניחנה ביתר חמלה עשויה הייתה להמתין עד שההלם יפוג לפני שהיא מתחילה ללחוץ בשאלות הלוגיסטיקה הקטנוניות המתלוות לעניין, אבל בכל האמור בי, סינדי חשה חמלה מועטה ביותר. "לא חשוב," אני אומר. "מה שיותר נוח לכם, חבר'ה."
"אז זהו, שאצלנו בדרך כלל בית משוגעים, עם הילדים וכל זה," היא אומרת, "אני חושבת שיהיה לך יותר טוב בבית שלכם."
"בסדר."
"אבא שלך בבית החולים מֶרְסי. אתה צריך הוראות איך להגיע?" השאלה היא קרוב לוודאי עקיצה מכוונת לעובדה שלא הייתי בפולז כבר כמעט שבע-עשרה שנה.
"'מרסי' עבר מקום?"
"לא."
"אז אני אסתדר."

אני שומע את נשימתה הרדודה, ובד בבד משתררת שוב בקו הטלפון שתיקה לא נוחה. סינדי, המבוגרת ממני בשלוש שנים, הייתה דוגמה טיפוסית לנערה מקובלת בבית הספר התיכון של בוש פולז. היה לה שיער כהה ומבהיק וגוף מרהיב שחוטב לשיא השלמות באימוני המעודדות, והיא ללא צל של ספק הייתה המוזה העסוקה ביותר בחלומות הרטובים של כל הבנים בבוש פולז באותם ימים. אני עצמי עשיתי שימוש תכוף ומועיל בה בפנטזיות שלי, שהוזנו במידה לא מבוטלת ממה שראיתי באותו יום בגרז'. אבל כעת היא בת שלושים ושבע ואם לשלושה, ואפילו בטלפון ניתן לשמוע את הדליות בקולה.

"אז בסדר," אומרת סינדי לבסוף. "אם ככה נראה אותך מחר?"
"כן," אני אומר.
כאילו זהו דבר שבשגרה.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

ספר ג'ו - ג'ונתן טרופר
The book of Joe - Jonathan Tropper